הבוקר נזכרתי בעצמי בהודו, לפני שלוש וחצי שנים. באיזו פסגה, או אשראם, הייתי מפורקת שבועות אחרי פרידה ממי שהיה אז בן זוגי. פתאום שמתי לב שחלק ממה שהעסיק אותי זה "מה יחשבו עלי"... זה הביך אותי לגלות שזה תופס חלק מהתודעה שלי בזמן כזה של משבר. אבל זה היה נוכח. היינו זוג מוכר.... מאות אנשים ראו אותנו מופיעים יחד, פרסמנו בפייסבוק, הייתה הרגשה שהעולם הטיס אותנו להודו כדי לחזור יחד ולהתמסד.... ואז הפרידה.... ואני בהודו ופתאום בושה... איך אני אחזור לארץ לבד?? מה יחשבו עלי? מה זה אומר עלי ששוב נפרדתי? באותה תקופה היה לי מופע יחיד שכתבתי והיה בו מונולוג על פרידות... בתור מי שחוותה הרבה קשרים משמעותיים שהמשותף לכולם זה שהם נגמרו... חלקתי עם הקהל בהומור את החוויות שלי. הכאב שלי, הדפוסים שלי היו מונחים ופרוסים. ובכל זאת הרגשתי, מתוחמים. מוגשים לקהל באופן שאני החלטתי ובחרתי. והנה... זה קורה שוב, לא כי רציתי להגיש את זה. הרגשתי חשופה, שהעולם רואה לי. מה רואה? מה זה אומר עלי אם שוב נפרדתי....? אה! פה נכנסת שרשרת ארוכה של תפיסות: זה אומר שאני לא מספיק מודעת לעצמי משהו בנפש שלי שרוט ולא מאוזן אני לא יודעת לבחור ולקרוא את המציאות אני לא שלמה אני לא יודעת להתמסד אני לא מספיק יציבה לא מספיק בכלל אני לא מספיק. נקודה. והתביישתי. כי יש לי סוד גדול להסתיר. איזו מין מאמנת סאטית רגשית אני יכולה להיות אם אני לא מצליחה להחזיק זוגיות קבועה? או מורה ליוגה? כשהבנתי שם, על גג העולם שזה מעסיק אותי, ניסחתי פוסט שמשתף ומידע את כולם. שידעו, ולא יצפו ממני לחזור עם טבעת והינומה. שיתאכזבו כבר עכשיו כשהם שם ואני כאן ויספיקו להתרגל לעניין. חודשיים אחר כך, בפסגה אחרת של הודו למדתי בקורס בודהיזם שאחד הדברים הגדולים שמייצרים לנו סבל זה ההקשרות שלנו למה שחושבים עלינו. ההצמדות שלנו לשמינו הטוב. "אה..." חשבתי לעצמי..." אז זה מה שקרה לי והפייסבוק הוא במה שבשימוש לא נכון יכולה לייצר לי הרבה סבל. אהיה זהירה". מאז חזרתי לארץ וחוויתי עוד מערכות יחסים. אני בת אדם של מערכות יחסים. הן כמעט לא הגיעו לכאן, לפייסבוק. פחדתי להצהיר שוב, להיות שוב ידועה בציבור... אפילו כשהרגשתי שהם מדהימים ועובדים. חיכיתי. כי מה יקרה אם הם שוב יתפרקו? לא רציתי שההיאחזות שלי בדעת הקהל תהווה שום פרמטר להחזיק יחסים שכבר לא עובדים לי. כי הסבל הוא חמקמק ואפילו אם באופן מודע ברור שלא בגלל זה אשאר עם מישהו, הפחד מנהל ומטשטש את התודעה. העדפתי שזה לא יהיה שיקול, שהחוויות הפרטיות שלי יישארו אינטימיות אצלי. פה בפייסבוק אף פעם לא חלקתי חוויות מהזוגיות. אף אחד פה לא ידע שבחודשיים האחרונים חשבתי שמצאתי את אהבת חיי. היה לי סיפור מדהים לחלוק על האופן שבו הכרנו ואני כבר חודשיים נוצרת אותו אצלי. שחס וחלילה לא תדעו ותחשבו עלי משהו אם שוב אפרד. הבוקר, כשנפרדנו, חשבתי על זה שכבר לא אכפת לי. שאני כבר לא רואה בפרידות בחיי אות קין של כישלון. מה זה בעצם אומר עלי? כן, שיש לי עוד מסע לעבור, כן, שיש לי עדיין פחדים וכעסים וחלקים לא מעובדים בנפש. כן, שאני מאוד מחוייבת לאמת ולא נמנעת מלכאוב כן שאני אדם שכל הזמן בטרנספורמציה וקשר שהתאים אתמול לא בטוח יתאים עוד חצי שנה... ואולי גם כן... שאני הרפתקנית? כן, שיש לי יכולת נדירה לחוות כאב נפשי ולשמור על איזון ושמחה. אני מאומנת בזה בצורה יוצאת דופן. כשפגשתי היום חברה על הרכבת והתייפחתי לה על הכתף היא לא האמינה שאני נוסעת לאמן. 4 פגישות נראו לי באותו רגע כנצח. "אולי תבטלי, היא הציעה." אבל ידעתי שאין צורך. בבוקר עוד עלה בדעתי לשתף את המתאמנים שאני בטלטלה אבל אז ראיתי שזה יכול לקחת מהם מקום ופשוט השארתי את הספייס נקי עבורם. ראיתי שלאורך השנים פיתחתי יכולת לתחם את הכאב שלי ולשרת את המתאמנים מבלי שיפריע. ובאמת היה יום נפלא מלא באימונים פוריים. סיימתי אותו עם חיוך וקלות שלא הייתה בי בבוקר ואני מרגישה הודיה עמוקה - על הדרך שיש לי לטפל בכאב שלי, הויפסנה והסאטיה - הידע. על המקצוע שרכשתי שמסב לי כל כך הרבה סיפוק ומשמעות. למתאמנים שלי האהובים. על כמה חברים קרובים ותומכים שנתנו לי היום הרגשה שאני הכי חשובה להם בעולם. על ההורים המתוקים שלי שיכלו פשוט לחבק אותי ואפשרו לי לבכות על כתפם. על כל אחד מבני הזוג המשמעותיים שחלקו איתי נתח מסויים מזמן חייהם ונפשם נשארה קצת בנפשי וחלקיקי אור מהם עדיין דובקים בלב שלי. ועל האפשרות לשחרר אמונות ולצאת לחופשי. כי זו אני. נפרדתי הרבה. כזו אני וזה סיפור חיי. ומה אם אני משתפת עכשיו ובסוף נחזור? מה יחשבו עלי אז. לא חשוב כבר. לוקחת נשימה עמוקה ושולחת לחופשי. ואם מישהו רוצה לשפוט אותי לפי זה, אז יש לו זכות אבל נראה לי חבל כי אני ממש אחלה.
מה חושבים עלי
עודכן: 24 ביולי 2023