פנה אלי היום אדם דרך הפייסבוק להתייעץ איך לקבל החלטה. והיפה הוא שממש חשבתי לכתוב על העניין הזה. אחד הנושאים היותר רגישים. בכל קבלת החלטה טמון גם הפחד מפני האפשרות שבדיעבד נחשוב שטעינו. כל דילמה היא בעצם חרטה בפוטנציאל. וחרטה זו חוויה קשה שכולנו רוצים להימנע ממנה. אז מראש זה מפחיד. השנה קיבלתי החלטה אחת משמעותית מאוד, שכמעט פספסתי בה. בסופו של דבר אני כל כך מאושרת על הבחירה שלי, והרגע הזה שבו היא נפלה לימד אותי משהו חשוב.
לקראת סוף יולי הבנתי שאני חייבת להוציא את הקליניקה מהבית. סיימתי ללמוד עיסוי ומיטת הטיפולים סתמה לי את הסלון. הייתה ממש יותר מדי, (ביחד עם הכורסאות של האימון והמקום לתרגול יוגה). במקביל הייתה לי מין הבנה כזו שאם אני רוצה זוגיות בחיים שלי חשוב שאני אעשה את ההפרדה בין הבית לקליניקה (לא משנה למה בדיוק, רק אציין לשבח בן זוג מלפני כמה שנים שהערתי בבוקר כדי לפני שלימדתי בבית, נאחז בשמיכה והתחנן: ''יהודי לא מגרש יהודי'' 😂).
יומיים אחר התובנה הזו מצאתי קליניקה שנראתה לי מושלמת. יומיים אחר כך הכרתי מישהו ונהיינו יחד. יומיים אחר כך הבנתי שיש בעיה של רעש בקליניקה שמצאתי. (בחיי, בהפרשים האלה. אולי 3 ימים. אבל גג) עכשיו הייתי "תקועה" עם בן זוג ובלי קליניקה :)
אוגוסט. לקחתי חופשה ארוכה יותר מהרגיל (3 שבועות!) בכוונה למצוא מקום, לארגן אותו לקליניקה ולעבור אליו. ובמקביל לארגן את הבית שלי מחדש ולפנות ממנו דברים מיותרים. אה וכן, גם להסתגל לחיי הזוגיות החדשים.
ואז נכנסתי למין מחול שדים של חיפוש. מלא טלפונים. אפשרויות. נסיעות. בירורים. ואף אחת לא נראתה לי מתאימה. שקלתי הכל, למצוא קליניקה ולהשאר בבית, להשאיר את הקליניקה ולעבור לבית אחר, עם בן הזוג או בלעדיו? אחרי שקליניקה אחת כבר נראתה לי מצוינת וממש עמדתי לחתום גיליתי שיש שם רעש חזק של מכונות. ראיתי אחת שמצאה חן בעיני אבל בינתיים הייתה תפוסה. עברו כבר שבועיים מתוך השלושה ושוב נשארתי עם כלום ביד. התחלתי להילחץ ממש. האופציה להגיע לספטמבר בלי קליניקה נראתה לי נוראית.
תקשורת זה דבר חשוב והבנתי שהלחץ לא עושה טוב לזוגיות (ככה זה לחץ. תכלס הוא לא עושה טוב לשום מערכת יחסים). החלטתי להירגע ולהתמקד במה שיש. לפחות לפנות ולארגן את הבית שלי אני יכולה. שמשהו יתקדם. כשנרגעתי דברים התחילו לזוז (ככה זה. ההוויה קובעת תוצאה. כשהולכים רגוע מגיעים מהר). המרחב בבית התחיל להתפנות.
כשהמרחב בבית התפנה גם אני יכולתי לנשום. כיוון שהוצאתי כוננית וספה, פתאום כבר לא נראה לי בעיה שתהיה גם מיטת טיפולים. אם אני מוציאה את הארון הזה ושמה את השולחן שם אז די מרווח. ובעצם זה לא רעיון כל כך גרוע שאמשיך לקבל בבית. אני דווקא ממש אוהבת לאמן בסלון. והנה גם בן זוג שלי מצא דירה פה באזור אז בעצם זה ממש לא דחוף. יתחיל לו ה-1.9 - מועד היעד שלי. זה לא נורא אם אשאר.
ואז טלפון. הקליניקה שאהבתי התפנתה. ובתוכי... פצצה. במקום להיות מאושרת שכל מה שעבדתי בשבילו וחלמתי עליו, כהרף עין יכול לקרות. משהו בתוכי מתאכזב. כבר השלמתי. "אוף" הרי כבר כמעט קיבלתי החלטה להישאר בבית. ועכשיו לחזור להתלבט?
תגובה רגשית מפתיעה. אז, אני מזכירה לעצמי ששבועות הייתי בהיסטריה למצוא קליניקה והנה מה שרציתי קורה אז אני לא מוותרת מיד. בחוסר חשק הולכת לראות אותה שוב. הפעם עם חברים. היא שוב מוצאת חן בעיני. הם רואים איתי את היתרונות, ומצביעים לי גם על הפגמים וגם מפנים את תשומת הלב שלי למחיר.
אני שוקלת והופכת בעניין. עכשיו המחיר נראה לי גבוה מדי. מתחבטת. מתייעצת. זו החלטה מאוד גדולה. ובסוף היום אני מודיעה לבעלי הקליניקה שאני יורדת מזה. אני שלמה.
למחרת חוזרת לארגן את הבית שלי. אז מה אם לא מצאתי קליניקה עד ה1.9? הרי אני יכולה להמשיך לעבוד כאן. זה עבד לי שנים, למה שלא יעבוד עכשיו. אארגן את המרחב שיתאים ובמקביל אמשיך לחפש. והרי ממילא כבר יש לי זוגיות.
כאן, יש לומר, חשדתי בעצמי. נזכרתי בבדיחה על זה שמחפש חנייה בתל אביב. הוא לחוץ לפני ישיבה חשובה ולא מוצא כלום. ואז הוא פונה לאלוהים ונשבע שאם יסדר לו חנייה הוא יתחיל להתפלל בוקר וערב. באותה שניה מישהו יוצא מהחניה לידו והוא צועק לשמיים: "לא צריך כבר, תודה, הסתדרתי."
הרי אחרי שהחלטתי להוציא את הקליניקה הגיע אלי בן זוגי, אז בסופו של דבר זה קצת עקום לומר: כבר יש לי בן זוג אז אני נשארת בבית. וגם לא כל כך אינטליגנטי. זוגיות זה עניין כזה שראוי להשקיע בו. אז חשדתי, אבל כיוון שלא ראיתי פתרון מוצלח באופק, המשכתי להתמסר לארגון היסודי של הבית. הוצאתי ארגזים ותוך שאני מארגנת את הבית התאהבתי ברעיון להישאר בו. אני ממש אוהבת לאמן בבית, באמת נעים פה.
ואז הודעה מבעלת הקליניקה. הם ממש התחברו אלי וישמחו שאני אהיה שם. אם זה בגלל המחיר הם הולכים לקראתי. וואו. לכזאת הודעה לא ציפיתי. וטלטלה. ההודעה המקסימה הזו בלבלה אותי לגמרי. כן, אין ספק שההתגמשות שלהם משמעותית לי כלכלית אבל יותר מזה, הכוונה, הרצון שלהם. ובתוך תוכי שוב אותו ה"אוף... עד שכבר החלטתי".
את הפגמים ידעתי שאפשר לתקן. המחיר עכשיו היה נראה לי טוב. וזה לא היה רק המחיר. הגישה של בעלי הקליניקה, הרצון הכן שלהם שאהיה שם, המיסו אותי. היה שם צלצול של דיוק. אז מה הבעיה? בעצם היקום נותן לי עכשיו בדיוק את מה שחיפשתי ופתאום אני בכלל לא רוצה?
זה היה לי משונה מדי, הרצון המתהפך שלי. היה כאן משהו חזק. והדבר הזה לא אפשר לי להישאר אדישה לשאלה: איך יכול להיות ששבועות אני בלחץ למצוא משהו שנראה לי הכרחי הכרחי, וכשמגיע בדיוק אבל בדיוק מה שאני רוצה אני אומרת ש"לא תודה אין צורך, טוב לי כמו שהיה".
זה החלק הכי חשוב. עצרתי. עצרתי את כל מלאכת הסידור והניקוי ופשוט ישבתי להתבונן מה אני חשה. הנה אתה כאב בטן. הבנתי שאני פשוט מפחדת. ואז שאלתי את עצמי: "ממה? ההוצאה הכספית הגדולה החדשה?" "לא, זה לא העניין. זה אומנם מגדיל משמעותית את ההוצאות החודשיות שלי אבל אני יודעת שמהלך כזה יכניס במקביל לקוחות ויגדיל את ההכנסות." כאב בטן אתה עוד שם? שם. "אז ממה את מפחדת יערה?" "ההתארגנות." כאן שמעתי זעקת אימה קלה מתוכי. התארגנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי. לצאת מהבית עם כל החפצים זה תמיד אתגר וכמעט תמיד משהו נשכח. כשאני מאמנת בבית זה לא ביג דיל. מקסימום שכחתי, אני קופצת לחדר השינה... זה נותן לי כל כך הרבה שקט נפשי. אבל אם אעבור ואשכח אוכל, עטים, סדינים לעיסוי... "ומה אם זה יעמיס עלי ויוסיף מתח?" "אין ספק שזה יוסיף אתגר" עניתי לי "אבל אנחנו נלמד להתארגן. ובנינוחות!" והאמנתי לי כשעניתי. אבל כאב הבטן לא נרגע. ידעתי שזה לא הכל. הי כאב בטן... פחד... אתה עוד כאן? כן. במלוא הכוח. ופתאום ראיתי את זה: "בעצם... אם אני מוציאה את הקליניקה מהבית אז... כל הבית הזה... כל כולו... (על כל שני החדרים שבו והמבנה הטרומי כן? אבל שיהיה...) כולו ממש רק בשבילי? לא מגיע לי כל כך הרבה. אמאל'ה." פתאום המרחב הזה נראה לי מוגזם. מה אני אעשה עם כל הגודל הזה. אני באמת ראויה לבית שלם, שהוא לא עסק ולא עם בן זוג, כל כולו רק בשבילי? וכשראיתי את זה. את עצמי חיה כאן לבד. את הגדילה שבזה. נבהלתי. זאת הייתה תשובה מפתיעה ממש אבל היא הייתה בהירה והגיעה מתוך הגוף שלי. זיהיתי. כאבי גדילה. "כן, יערונת, זה מפחיד לגדול, אבל לגמרי מגיע לך כל הבית הזה, כל כולו בשבילך, ובשביל קוקו כמובן. את לא צריכה לעבוד פה כדי להצדיק את זה, את ראויה. ככה הפחד העמוק כשהרצון שלך מתממש ואת קופצת בנג'י לתוך החיים." פתאום משהו בי נרגע. קול נשמע, קיבל תוקף והכרה. קולה של הילדה שבתוכי שפשוט מפחדת לגדול וצודקת כל כך. ואז ידעתי בבהירות. ושלחתי את הודעה: "כן, אני רוצה".
וזו ללא ספק הייתה החלטה נפלאה שאני מאושרת בה כל כך. כשאנחנו ניצבים בפני דילמה אמיתית, הרבה פעמים השיקולים האמיתיים ניסתרים מהעין. לעתים רבות קשה מאוד לדוג את הרצון הכן מבין הפחדים. ההקשבה לגוף יכולה לחשוף את האמת על הרצון הכי אותנטי שלנו ולעזור לנו להבחין. לפעמים קשה לאבחן את התחושות שעולות בנו וכדאי להעזר במישהו נוסף, אבל בסופו של דבר, המפתח הוא הקשבה לגוף. אני, אם לא הייתי עוצרת ומקשיבה לתחושות הגוף שלי באותו רגע הייתי מוותרת על דבר גדול מאוד שנכנס לחיי. הקליניקה שלי. אני סוגרת עכשיו 12 שעות שביליתי בה מהבוקר והיה לי כל כך נעים, פורה ומלא השראה. כיום אני מאושרת על ההחלטה שקיבלתי. תראו איזה שביל יפה מקדם את פני בבוקר! הרבה פעמים בשבילים יש צמתים. בקצה השביל שלי יש עכשיו מרחב קסום שמאפשר לי, וגם לעוד כמה אנשים - בהירות.