פקק תנועה בין הראש ליד בין הלב לאצבעות. בין הבטן התחתונה למקשי המחשב, כבר שבועיים רוצה לכתוב ויש המון רעיונות אבל דבר אחד שצריך להיכתב ואותו דווקא בעצם לא רוצה לכתוב רוצה לא לכתוב רוצה לחזור ולהתעלם להתכחש לשכוח שראיתי ושמעתי והייתי לשכוח שהיה לשכוח את חאג' סאמי ועַקַבֶּה ומאהיוב לשכוח שהמכונית המשיכה בכביש, כאילו כלום, כאילו עוד ישראל לא ממש מחסום מין בערך כזה שלא שמתי לב אליו בכלל. ואז
מקום אחר... חדש לי שעה מהבית ועם זאת עולם אחר אבל מוכר לי. מזכיר לי קצת... את הירח חלל של הרים חשופים. רק אם אתאמץ ממש אמצא מאהל פה ושם. שוטפת את העיניים בריק האינסופי מזכיר לי משהו... מוכר... אבל לא ממש הייתי כאן. אולי כיתה ג' שיעורי תנ"ך כשהדמיון הפליג אל אבינו, אברהם.
ובהמשך, כשקצת שומעת עוד אולי בכלל מזכיר לי את השאול. מקום בו המוסר, הצדק והחמלה, נרמסים, לא אגב מחווה של התנצלות - "מערכת מיושנת, גלגלי ביורוקראטיה חלודים " אלא נרמסים. נרמסים בכיף כמו ילד שדורך על נמלים. כי אפשר. ולמה לא וזה נהדר אז יאללה ומה זה בכלל חמלה וצדק ומוסר? נרמסים כי אינם. רק שזה לא ילד, אלא מדינה ואנשים מבוגרים שלעיתים גם מגייסים את אלוהים.
רוצה לשכוח את חאג' סאמי ישוב בכיסא הגלגלים ועל פניו מתוח חיוך מאוזן לאוזן מקבל את פנינו במאור לב ובקפה מספר לנו על הכפר שלו, על עַקַבֶּה שבראשו הוא עומד. שהיו בו 700 ו-300 גורשו, מנסים להחזיר אותם. 50 עם נכויות כמוהו בגלל אימונים צבאיים. לא התפרעויות. הם כפר שוחר שלום "אף אחד לא זרק כאן אבן," הוא מבטיח ישן פה גדוד של חיילים, כלום לא עשו להם. אבל הצבא מתאמן כאן לכן קשה לישון בלילה. רעש כדורים, נכנסים לבתים, עושים חיפושים, מפחידים את הילדים. אפילו שהם יודעים שאצלינו כלום לא מוצאים. ככה זה שנים. כי הכפר הזה קצת דומה לדרום לבנון אפשר להתאמן ביבש.
והוא, שאיבד את חופש התנועה שלו את שלמות הגוף שלו בגיל 16 אגב כדור תועה שתקוע לו ליד הלב, בחזה ומנהל את המועצה של הכפר ומושיט יד לשלום ויש לו בקשה אחת:
"בואו. בבקשה בואו. כי אני לא יכול לבוא אליכם. אסור לי תגידו לחברים שלכם שיבואו."
אז הבטחתי לעצמי בלב שלי. אני אגיד אני אכתוב בפייסבוק. אני אכתוב שתדעו:
יש שם גסטהאוס. הם הצליחו לבנות אותו נגד כל ההריסות והסיכויים (אין התרי בניה. הורסים כל מה שבונים. זה ככה המרפאה למשל קיבלה צו הריסה. אבל למה?)
ואיך זה בעצם לחיות בעולם שבו כל דבר שנבנה מועד בסיכון הריסה? כמה כוחות צריך כדי לקום בבוקר ולהניח את אבן הפינה ואת הדאגות והאכזבות והאובדן בצד ולהתחיל שוב ושוב מחדש.
והם הצליחו, ויש שם גסטהאוס הם רק רוצים שנבוא
אישה ישראלית אחת כבר הייתה. האם אהיה אני השנייה או השלישית? ולמה לא בעצם? שלוש ארוחות, לינה חופשית 150 שקל וים של שקט תבואו? נבוא? האם אגיע?
ואל תיבהלו שבכביש יש שלט אזהרה אדום ומפחיד שכתוב עליו "שטח A" זה בכלל לא שטח A , זה שטח C שהכי בטוח לישראלים סתם שמו שם את השלט המפחיד ושטח A מתחיל קילומטרים משם. אבל בעצם אף אחד פה לא מאה אחוז יודע איפה נגמר שטח A, B וC - לפעמים גם החיילים בעצמם לא בטוחים. באופן כללי, כאן זה השטחים אבל אם הצאן של מאהיוב משוטט בשטח שהוגדר כאסור אז מחרימים לו את הכבשים. הוא יצטרך לשלם 1500 שח להחזיר כל כבשה. זה המחיר המלא שלה ממילא.
"אתה בדואי?" אנחנו שואלים אותו, שמקבל את פנינו במאהל של 4 משפחות. "לא, אני פלאח" "מה ההבדל? " אנחנו מנסים להבין "האדמות האלה הן שלי. הן רשומות בטאבו. הכבשים שלי היו רועות שם. כי זה השטח שלי."
אבל לפני שנה. התנחלות חדשה. "שירת העשבים" רק זוג. שני אנשים. וחבורה של נוער אלים המדינה מסדרת להם כביש וצנרת מים ממרחקים. מתיישבים על צלע ההר. לא נותנים לעדר להיכנס. מסלקים אותו בכוח. והוא. עם הכבשים. ומה הוא יעשה. הולך.
אבל אם אסור לו לטייל עם העדר, אז מה הן יאכלו? ואם אסור לו לעבד את האדמה? המינהל האזרחי משחית לו כל כלי עבודה ואומר שאסור לו לטפח אותה.
אז רק בשעות ובימים שבאים להיות איתו מתנדבים בזמן הזריעה, הוא יכול לעבד אותה. ולארגן למשפחה ולצאן קצת עדשים וחיטה.
בדיוק כמו שעבור פאלחים אחרים לא אפשרי ללכת למסוק את הזיתים מקור לחמם, באדמות שלהם. אלא כשהמתנדבים באים אחרת, הם מגורשים בכוח לחלק מהמתנחלים יש סיבה טובה לגרש אותם משם. אדמה שלא מעובדת מספר שנים נחשבת נטושה ואפשר לקחת אותה. הצבא רוצה להימנע מהעימות מכריז "שטח צבאי סגור" אז אי אפשר להיכנס בכלליות ובטח שלא למסוק את הפרי האסור
אבל כשרואים איתם ישראלים אז בדרך כלל לא מפריעים ולא פוגעים אז הם יכולים בשקט לעשות את מלאכתם אז... זה פשוט לבוא ולהיות איתם. כי אז הם מוגנים. תבואו? נבוא? האם אגיע?
ואני עוד מנסה להתייצב על כיסא הפלסטיק השבור במאהל של מאהיוב ולהבין, ולהקשיב. ולרשום בליבי הכול. "אם לא היו אוסרים עלי הייתי עושה כאן בוסתן פורח" הוא מספר ומניף את היד שלו סביב המקום הצחיח שקוראים לו בית הבית שלו.
הילדים לא גדלים איתם שם. דווקא בנו להם גן ילדים (מערום אבנים כזה) אבל גם אותו הרסו אז הם לומדים במין פנימייה רחוק, באים רק בסופי השבוע מזל שבאנו לבקר בשבת. אחד מהגדולים סטודנט לתואר שני לכימיה בשכם ואני שואלת את עצמי. איך??? איך פילס את הדרך לשם?
אל המאהל שלהם אין אפילו שביל. אנחנו נוסעים על דרך חתחתים בניגוד ל"שירת העשבים" הם לא יכולים לסלול כביש. המנהל האזרחי מחרים כל כלי עבודה שהם מביאים ובמילא אין להם מכוניות כי אין להם כסף לזה. מרחק 150 שקל של מונית נמצאת המרפאה הקרובה ככה הילדים לבית הספר ככה הנשים הכורעות ללדת ככה האישה שבאותו הבוקר בדיוק נעקצה מעקרב.
גם הוא מחייך אלינו מאוזן לאוזן. איש כה נעים ההוויה שלו ממגנטת ומרגיעה. איש שרק לפני שנה נכרת מקור הקיום הכמעט אחרון שלו, כמו פאנצ'ר בגלגל הצלה.
"מאיפה הכוחות לחייך?" הוא נשאל. "הכעס לא טוב ללב" הוא עונה. "אבל בפנים, בפנים אני בוכה."
ויש פער. בלתי ניתן לגישור בין מאור העיניים שאני רואה ובין מה שהוא הרגע אמר
"תודה, אני אומרת לו, שאתה מספר לנו עליך. אני, ובטח גם החברים שלי, נשתדל לבוא ולהיות איתכם"
ולרגע אחד כמו הותר המסך אני רואה את מה שמאחוריו מבהיק ורוטט: "בבקשה תבואו... אנחנו באמת צריכים אתכם"
כמו הבהוב מהילד שמושיט מבט נואש כשהגלגל שלו טובע למצולות
ומיד מורד שוב המסך והוא שב אלינו - הגבר החזק המרשים המארח חסר הכול שפנימיותו היא אוצרו והמשאב היחיד.
***
תודה מיוחדת ל דהרמה מעורבת חברתית Engaged Dharma Israel על סיור בלתי נשכח