"שוב פעם שכחת את זה." היא נוזפת בי. העיניים שלה מלאות דמעות והאף שלה קצת נוזל. "את תמיד שוכחת וממש לא נעים לי עכשיו." היא מביטה בי בעיניים הדומעות שלה ואני רק רוצה לחבק אותה. אני יודעת שהיא צודקת. היא ממש צודקת. שוב שכחתי אותה. "את אף פעם לא לוקחת את המטען. ועכשיו אנחנו תקועות וצריכות להגרר פה בכביש ולחפש לקנות מטען. וחם לי, ויש המון רעש וקוקו מושך. ולמה שמת לי את הגרביים התרמיות?? ממש חם לי." היא בוכה ואני יודעת שהיא צודקת. אני מחבקת אותה... "סליחה, סליחה מתוקה שלי. זה באמת קורה לי המון. אני רואה כמה שקשה לך עכשיו. זה באמת ממש לא נעים. אני באמת אשתדל יותר בפעם הבאה." היא נרגעת קצת. הרמזור מתחלף לירוק ואנחנו חוצות. יערה הגדולה והילדה שבתוכי.
יום סידורים בפתח תקווה לא יכול היה להתחיל רע יותר. שעות של המתנה באיזור ממש לא נעים, כבישים עצומים, ואף מקום לעצור בו להתאושש. עד שכבר התיישבנו נגמרה הסוללה ואיפה אני אמצא עכשיו מטען ואוכל שוב לחפש לה ולי מקום נעים להיות בו? מקום שהיא תוכל רגע להרגע ולנוח ונשתה ביחד משהו טעים. אני גוררת אותה בכבישים הראשיים ויודעת שאני עושה לה עוול של ממש. "אפילו מדיטציה לא עשינו הבוקר." היא רוטנת. "בכלל לא היית איתי!!" היא ממשיכה לדמוע, ואני, מה אני יכולה לעשות עכשיו עם 8% בטריה וערימות של סידורים. אף חנות לא נראית לי מתאימה למטען. לא המיטות, הרהיטים, הבגדים, הפלאפל... בתחנת דלק אין חנות. נקלעות לחנות צעצועים. את זה היא אוהבת ומתחילה לעלעל בספר. אם היא תאהב אני אקנה אותו לאחיין שלי. שואלת את המוכר אם יש מטען. בהתחלה נראה שאין ושתינו מתכווצות מבוהלות, כל אחת מסיבותיה. אבל אחרי כמה חיפושים אנחנו מוצאים את המטען הנכון. היא מחייכת ונרגעת, אני רואה.
"הצלת אותי" אני אומרת לו בהודיה ונושמת לרווחה. "זה הכיף שלי" הוא עונה. איש מקסים ועדין. "תאמיני לי, זה המטרה שלי בחיים, להציל אנשים, גם בדברים קטנים כמו זה, זה מה שעושה לי טוב." ולרגע אני רואה ושומעת את כל המתאמנים שישבו מולי וביחד חשפנו כמה הם מרגישים שיש להם משמעות ומקום בעולם רק אם הם עוזרים לאחרים. את הילד הקטן שבפנים שמרגיש אהוב ומוערך רק כשהוא עוזר או מציל את ההורים או האחים ואם לא אז הוא מאכזב, לא אהוב, חסר ערך בעולם. וכמה אותו ילד למד לעשות טוב לאחרים כדי להמנע מלאכזב. כי זו הדרך היחידה שהוא מכיר להרגיע את חוויית הכאב והריק שבפנים. "תאמיני לי, זה מה שעושה לי טוב". הוא חוזר ואומר. אני מסתכלת עליו שוב, על הנועם, העדינות והנדיבות שקורנת ממנו. הלב שלי רחב אליו, מחייכת בחום."אז אני מאחלת לך שיהיה לך טוב בלי קשר, ותרגיש טוב עם עצמך גם כשאתה לא מציל אף אחד." המילים צולחות את הדלפק, והן נופלות מצלצלות על מפתח ליבו. לרגע שוהה, מופתע, מעכל. אני רואה כמו משהו בתוכו ננגע ומתארגן מחדש אל מול האפשרות החדשה. "זה באמת איחול מיוחד, באמת לא מובן מאליו, איחול לא רגיל, תודה".