השבוע שוב נפגשתי איתה. הפעם לא הילדה, הנערה. עברתי חוויה שטלטלה אותי ונזכרתי במשהו שקרה לה. ונזכרתי בטקסט שכתבה. חוויתי את הכאב שעברה. ומול המאמנת שלי נתתי לה פה וצעקתי את כל שנשאר בה שתוק מאז. אמרתי את דברה. מה כל כך חזק במפגש עם הילדה הפנימית? התזוזה מהתפיסה שיש בי משהו לא בסדר שצריך לתקן. הילדה שם ותמיד תהיה. השלום הפנימי לא נובע מלשנות אותה, אלא מהיחסים איתה. להקשיב לה, לתת לה מקום. אני מבינה עכשיו שהרבה מורים לאורך הדרך היא הצליחה לבלבל. לא שניסתה. משהו בין כישרון וידע עתיק, כמעט זקן שנבע ממנה, לרגש פגיע, ילדי מאוד, מפתיע. אותה הגננת למשל, שישבה לשתף אותה בכאב על אובדן אביה. והיו עוד... לא כולם השכילו לראות אותה כמו אורית, המורה ליוגה. אבל הגרוע מהכול היה שגם אני התבלבלתי. לא הבנתי אותה, כעסתי עליה וגערתי בה: "תתבגרי כבר". השבוע לא התבלבלתי. שמעתי וראיתי אותה, עצרתי ונתתי לה תוקף. הלכתי בקצב שלה. היא התרגשה. הביטה בי בעיניים דומעות, כמעט לא מאמינה, וחיבקה אותי כמו שבחיים לא חיבקה. הרגשתי שסוף סוף היא יודעת שהיא מוגנת ושהגיעה לחוף מבטחים. ומשהו בלב של שתינו התרווח ונרגע, נהיה נעים. התרפה. כבר כמה לילות שאני ישנה שינה אחרת. מאוד עמוקה ורגועה. יערונת אהובה, תמשיכי להגיד לי כל מה שאת מרגישה. אני רוצה לשמוע אותך. תודה על שבוע יוצא דופן של מפגש ביננו. לך אני מקדישה את הקטע הבא, שכתבתי לפני כמה חודשים.
"ביום הראשון של סוכות, בזמן שהפיד שלי היה מלא בתמונות של חברים מטיילים, הייתי סגורה בחדר שלי בבית ההורים עם אמא שלי, מנסה לעשות סדר במה שהכי מפחיד אותי. השאריות שלי מהעבר. על פני שלוש כונניות מתחבאות ערימות של קלסרים וארגזים. אינספור דפים. אינסוף פיסות חיים. הן לא מאוד הטרידו אותי קודם, אלא שרציתי לפנות מקום למיטת הטיפולים, ואולי בעיקר כיוון שמשהו בתוכי הבשיל וידע, כלו המים וכבר אפשר. כבר יש יותר שלום בתוכי. אינספור דפים ואינסוף פיסות חיים. הנה יערה שהייתה מורה לתיאטרון, הנה המחזות שהעליתי עם הכיתה הזו והזו, והמורה להיסטוריה, לאקטיביזם חברתי, לימודי ספרות, הנה בית הספר להתפתחות אישית שאולי בכלל היה כת, והמזכרת מחברת הילדות והמזכרות מבן הזוג הזה ומבן הזוג הזה. הנה הציורים שציירתי, והציורים מהילדות שחנכתי, והצילומים האומנותיים, הניסיונות שלי בהלחנה והמחקר שלי על שינה מכיתה ו'. כבר אז, מסתבר, התעניינתי במצבי תודעה. מערכי ההוראה וההדרכה, הלימודים במכללה. הנה התפקיד שבו נכשלתי, ועוד אחד. אני מרגישה את הצל והצלקת עדיין בבשר. וכאן הצלחתי וכאן המשכתי לעלות ולשגשג. והנה הצעיף שזו סרגה לי ואנחנו לא בקשר וזה כואב. והמזכרת מדבורה הקשישה, הניצולה, שהייתי מבקרת, שאינה אתנו עוד ולא באמת הספקתי להפרד. ופתאום אני מופתעת לגלות אותה, את היערה הזו. הנה, אמא מראה לי, סיפור ילדים שכתבתי בגיל 18 בשנת השירות, כשהבנתי שהילדים בשכונה האפורה ההיא לא יודעים צבעים. "תראי איזה יופי" אמא אומרת, ופתאום הוא יפה בעיני וראוי לפרסום. הנה שירים שכתבתי על תנוחות יוגה כדי ללמד ילדים. ופרוייקט הגמר בביה"ס, החווה האקולוגית, שומרי הגן, הציורים. "חבל" אמא אומרת, "על הפוטנציאל שאת לא ממששת, תראי את זה." אמא שלי, המתוקה, שתמיד האמינה בי ואפשרה לכל זה להתפתח. ואני... מושכת בכתפיי. באמת יפה. סיפור חיי. מזכרות מחברות הגרעין. אחיותיי לדרך. אהובותיי. וכל דף נראה לי חשוב כי אולי מסתתר בו שיר... והנה מכתב הסיום שקיבלתי מאורית המורה שלי בסוף קורס המורים ליוגה לפני כ-10 שנים - "היכולת הפיזית הגבוהה, הקושי, הבלבול, העומס, ההתלבטות" ובמקום אחר בכלל תעודה שקיבלתי בסוף החוג להתעמלות קרקע באחת הכיתות הראשונות ביסודי "יש לך יכולות גבוהות מאוד, אם רק תהיי יותר מרוכזת". ופתאום אני אוהבת את הילדה הזו מאוד. על ערימות הדפים שלה הבלתי נגמרות, על הדחף לכתוב, הסיפורים, השירים, הציורים, מערכי ההוראה, הרצון לשנות את העולם. על הדחף להתפתח במלא תחומים שונים בו זמנית, על הקושי לבחור, על חוסר הפניות לארגן, על קשיי ההתארגנות והבלאגן שלה. הנה האבחון וההוכחה שזה מובנה. רק בגיל 23 היא קיבלה הכרה. ועד אז נאבקה בעצמה, ובעולם. כל כך הרבה. וגם אחר כך, כי בעצמה לא האמינה לאבחון הזה. על היצירתיות והרעיונות שלה. על הבדידות. על היכולת לבטא מה שהיא מרגישה רק כשהיא לבד מול הדף והעט או הצבעים ושאר הזמן הרוב כמוס בה ועצור ועולה על גדותיו. על הבדידות. והכמיהה והעצב, הכאב והכעס. פתאום היא כל כך מתוקה בעיני על הפוטנציאל הגבוה הזה, הכמעט מכעיס, והמורכבות הזו. ואני רוצה לחבק אותה ולומר לה שהכול יהיה בסדר, שבסוף היא תהיה אני, ויהיה לה טוב והיא תרגיש בטוחה ואהובה בעולם. הילדה הזו שכל כך הרבה התביישה בעצמה, רצתה להיות כמו ההיא וכמו הזו, וכמוהו וכמוהה. התביישה להיות היא. ואני לא מבינה, ומתפעלת ממנה ממש, ולרגע אחד אני מרגישה קצת תקווה ואולי גם קצת גאווה, ומתפללת, שאולי חלק ממנה, אפילו חלק קטן... הלוואי שדבק גם קצת בי.