הילדה הזאת


הילדה הזאת. שעד גיל מאוחר לא ידעה מה שם הרחוב הראשי של העיר, אפילו שגרה ממש צמוד להרצל. בראש שלה היה מקום רק לשם של רחוב אחד. והיא שמרה אותו בקפדנות בשביל הרחוב של הבית שלה. כדי שבכל מקרה, ומה שלא יהיה, תוכל לחזור הביתה.

שבכל טיול הייתה נשבעת שלא תאבד כלום וכשזה נעלם שוב הכתפיים שלה התכווצו בבהלה ומהרגע הזה הטיול כבר לא היה בדיוק אותו דבר.

שניסתה לזכור ממש חזק לחזור בשעה שהמדריכה אמרה. אבל היה כל כך מעניין, היא כבר לא בטוחה איפה. ופתאום כמו התעוררה בבהלה. רצה וגילתה שכולם מחפשים אותה.

שבמחנה של התנועה גם ביום הרביעי עדיין הלכה לאיבוד בדרך מהמקלחת. היא חיפשה שוב את המקום, אולי 40 דקות. ועד שהבינה סוף סוף איפה הכל ממוקם, הגיע היום החמישי והמחנה נגמר.

שכשחילקו לכל הילדות מדליות של הצטיינות -הייתה היפה, המצחיקה, החכמה, המקובלת - וכשנתנו לה את זו של ה''מעופפת" שם היא נשברה.

זו שנכנסה למין התקף חרדה כזה, כל פעם שניסו להסביר לה איך להגיע ממקום למקום. נניח לחברה שגרה שני רחובות ליד.

זו שהופתעה כל יום מחדש לפתוח את התיק ולגלות ששוב חסר עט.

זו שממש רצתה להתקבל למועצת התלמידים העירונית וגם נבחרה בזכות המעורבות והאכפתיות שלה להשפיע. אבל לא הצליחה לזכור ללכת לפגישות אפילו פעם אחת ואחרי שלוש פעמים ברצף פיטרו אותה. היא הייתה כל כך עצובה.

זאת שנשבעה כל שנה מחדש שהפעם היא תצליח להתארגן.

זו שהלכה אלף פעמים לאיבוד. שרצתה להיות מדריכה בחוגי סיירות אבל בכל פעם שפתחו את המפה, העולם כולו סביבה נהיה מטושטש ומעורפל והיה קשה לנשום.

זו שהתקשתה להבין מה זה דרכון, תעודת זהות וחשבון בנק ולמה צריך את כל זה בכלל.

זו שלא הצליחה להתקדם בשיעורי הנהיגה 5 שנים. ועברה את הטסט השביעי רק אחרי שקיבלה איבחון של הפרעת הריכוז ועבדה על זה בויפסנה.

זו שלא היה לה שום רעיון איך מרוויחים כסף בעולם הזה. כמה כל העולם נראה אז גדול ומפחיד. ***

לילדה הזו בדיוק אני רוצה להגיד היום שאני גאה בך. שאני רואה אותך מחזיקה חזק כבר חמישה חודשים. רצה בעלייה. רצה במרתון ארוך שלא ממש נגמר לך.

אני דורשת ממך להחזיק חזק עוד קצת אבל אני יודעת שקשה לך. כל המעבר לקליניקה החדשה עם אלף הסידורים שכרוכים בו, הפרטים לזכור ולארגן. ובתוך זה, לסדר אוטו חדש כי שלנו התקלקל, טלפון חדש, כי התקלקל (עם כל כך הרבה זכרונות), להתנהל בלי אינטרנט. לדאוג שיהיה אינטרנט. שעות עם נציגי שירות על הקו באלף עניינים. אני יודעת שזה לא בדיוק הבילוי המועדף עלייך. ובתוך זה להתנהל בחיים כאילו הכל אצלינו כרגיל. עסק, לקוחות. עסק מלא. עסק שהולך ומתמלא עוד. וכל זה דורש ממך כל כך הרבה ריכוז.

הי מתוקה אני רואה אותך. אני רואה כמה את מתגעגעת לטבע. אני יודעת. קשה לך ממש. ואפילו כשחשבת שהכל כבר הסתדר והתארגן. הגענו יום אחד לקליניקה והמפתח לא פותח. תקלה. והתלמיד כבר כאן. את שוב מרגישה שפישלת. שהמדריכה תפסה אותך לא מוכנה. אני רואה את הנשימה שלך משתבשת, נעתקת. "הי אני לוחשת לך, זה לא אשמתך. זה פשוט יכול לקרות. חמודה שלי. כמו אלף דברים שיכולים לקרות וגם קורים לנו בזמן האחרון. זה באמת כל כך קשה שהכל מתקלקל."

הולכות ללמד את התלמיד בבית. אני מזכה אותו על השיעור שהתחיל באיחור. ושוב את נושמת לרווחה ומתפייסת ומרגישה שהנה סוף סוף תיכף נוכל לנוח. אבל אז אני דורשת ממך. רק עוד קצת. עוד טיפה. משוכה אחרונה: תוכנת הקבלות התקלקלה... אני לא יכולה להנפיק קבלות. אין לי גישה לכל החומר של השנים האחרונות. זה עניין של חוק. אי אפשר לעגל פינות. אבל מה כבר את מבינה בחוקי מיסוי ורשויות המס ואיך אסביר לך את כל זה עכשיו? קחי נשימה עמוקה אהובה. רק עוד קצת. רק עוד קצת אנחנו מגיעות.

ועוד שבועיים של סידורים ומציאת פתרונות ותוכנה חדשה ואיתור החומר האבוד. ***

והבוקר עם הכביסה הנקיה. מיהרתי והיא נפלה לי על הדק. ניערתי אותה מגרגרי החול. "אבל זה לא אותו דבר" התרסת אלי בעיניים בורקות מדמעות. וראיתי את הרטט בסנטר שלך של העלבון. נעלבת ממני שככה זלזלתי בבגדים שלך, הנקיים. וכיוון ששתקתי הרגשת שיש לך מקום, והמשכת. "זה בגלל שאת ממהרת. את כל הזמן ממהרת לי בזמן האחרון. ואין לך זמן לשום דבר. את כל הזמן מתוחה ולחוצה ובגלל זה נופלים לנו דברים ונשברים. וזה בכלל לא כיף." ואני... נכלמת. יודעת שזה נכון. סליחה מתוקה שלי. את כל כך צודקת. ואת רגע מעכלת. מפנימה את הסליחה. נרגעת. אבל יש כאן מרחב של שיחה פתוחה וזו הזדמנות לנקות ביננו עוד דברים שצריך. את לוקחת נשימה עמוקה ומעיזה אלי: "בגלל שאת ככה ממהרת גם נהיינו חולות!"... עכשיו הנשימה שלי לרגע מחסירה, נעלמת ואני שוקעת אל המצולות שלי כדי למצוא תשובה. את נבהלת שאולי אמרת יותר מדי. אבל לא, זה טוב. אני צריכה לשמוע. "מממ... זה נכון יפה שלי, אבל....." אני קורצת לך. "איזה כיף היה שהיינו חולות. נשארנו כל היום בבית וקראנו את דויד גרוסמן." ולרגע אחד של איחוד אנחנו מביטות אחת אל השניה וצוחקות. ***

לך אהובה אני רוצה להגיד היום תודה. תודה שאת רצה איתי את כל הדרך. נסחבת איתי בעליות ובמורדות ובשבילים העקלקלים. סומכת עליי אפילו שכל כך קשה לך. את מדהימה שאת ככה נותנת בכל הכח.

את אולי לא יודעת ולא מבינה את זה. כנראה שאני לא אומרת לך את זה מספיק. אבל בלעדייך לכל זה לא היה טעם בשבילי. בלעדייך לא הייתי יוצאת לדרך. אני זקוקה לך לא פחות משאת זקוקה לי. ואולי יותר. כי רק איתך זה חשוב לי ונוגע לי בלב.

אני יודעת שבקרוב נוכל כבר לנוח. סליחה את צודקת. הבטחתי הרבה פעמים. וזה נכון שאי אפשר לדעת בוודאות. זכותך, את תרגישי את זה רק כשזה באמת יגיע. אבל אני מאמינה. שנוכל יחד לעצור. לשבת מתחת לאיזה עץ, לאכול תפוז ולצפות על כל מה שיצרנו יחד בחודשים האלה. אני באמת מרגישה ככה. שזה קרוב ממש.

"הרי מאוד נעים לך בקליניקה החדשה נכון?" אני מוסיפה. את נזכרת ומחייכת. "והפרקט החדש בקליניקה? יפה נכון?" את מהנהנת. "הוא גם יציב מאוד, את יודעת?" זה פחות מרגש אותך. אבל הוא יפה וזה חשוב. "ואיך את אוהבת את האוטו החדש שקניתי לנו נכון?" את מחייכת אלי עם זיק בעיניים. את מתה על זה שקניתי לנו אוטו ירוק.

הי מתוקה. אני יודעת שעמוס לך ואני ממש רוצה להיות איתך ועבורך כשכל זה ייגמר. רשמתי אותך לקייטנת ויפסנה עוד שלושה חודשים. אני יודעת זה נשמע לך המון זמן. אבל זה מה שהסתדר וזה יגיע, יותר מהר ממה שנרגיש. את מחייכת. זה מרגיע אותך. ויש לי עוד הפתעות בשבילך. דברים ממש משמחים. מה, את סקרנית? חכי את תראי! הפתעה. 😉


  • Facebook Social Icon

© 2016 יערה מורי

by BesSite

אימון הווייתי בשיטת סאטיה בשילוב יוגה

פרדס חנה ורחובות

052-5453507

yaara@haderech-b.co.il.com

 

צרו קשר