כל אתמול ראיתי את חברותי משתפות metoo וכותבות "כולן עברו" וחושבת לעצמי כמה זה מדהים שניצלתי.... אולי זה בזכות אמא שלי החכמה שמאז שהייתי הכי קטנה, השביעה אותי שאם מישהו יגיד לי "לא לספר" מיד אספר לה. לא הבנתי אז בדיוק מה לא לספר או לספר, קשה להסביר לילדה מה זו הטרדה מינית, ובכלל מיניות. אבל זה שמר עלי ונתן לי חוסן וכוח. אני מוקפת באנשים שעברו פגיעה מינית. מתאמנות מתאמנים רבים פותחים איתי את הפגיעות. חברות, חברים, גברים שהכרתי ביחסים קרובים, אינטימיים. כן, לא רק נשים. אני מכירה את הסיפורים, המחירים, ההשלכות מקרוב מאוד. אומרים שמחקרים מראים שפגיעה מינית נחרטת בתודעה בעוצמה של טראומת מלחמה. אבל אני לא. חשבתי. תודה לאל או לאלה. ניצלתי. לפני השינה קראתי אתכן, מזועזעת כואבת, מחבקת בליבי, עוד סיפור ועוד טראומה. לקראת הסוף הגעתי לקרוא אותך (לצערי איני זוכרת את שמך, איננו מכירות ושכחתי), שהתלבטת אם ובמה יש לשתף, בסך הכל הטרדות קטנות. ואותך שכתבת כמה הטרדות קטנות חלפו על ידך ונשכחו, לא השאירו חותם עמוק אבל הפכו אותך ליותר זהירה. ונזכרתי. בהוא ששיפשף את האיבר שלו בשדרה ליד הבית כשחזרתי מהגן או מהיסודי המוקדם. בגנן של הביטוח הלאומי שחיכה לנו כל יום בדרך ליסודי ורצה נשיקה. נדמה לי שפעם אחת נתתי לו כי נבהלתי ובפעמים הבאות עשינו דרך עיקוף, הכל רק לא לעבור שם. אבל לפעמים כן עברנו בריצה ובפחד. עד היום כשאני עוברת שם דופק לי הלב, אפילו שמזמן כבר אין שם ביטוח לאומי.... בך, המבוגר הסמכותי שכל כך הערכתי, שהגעת אלי מאחור, בגיל הפגיע הזה של הנעורים ונתת לי נשיקה בצוואר והרגשתי צמרמורת בכל הגוף שלי, חצי מענגת וחצי מבוהלת ונשארתי מופתעת נבוכה ושותקת. בך, שיצאנו ולא היית מסופק מכמה נתתי. מכמה קיבלת. היית מגורה וחרמן והעפת לי בעיטה ממש חזקה בישבן. הייתי המומה. ובטח היו עוד דברים שנמחו ונמחקו מהזיכרון, קטנים שוליים לכאורה, כאלה שלא זוכרים, כי ככה הם פני הדברים. אה, כמו הפעם שהייתי נערה. הייתי עצובה ובודדה אותו יום, הלכתי על טיילת בתל אביב ופתאום הרגשתי את היד שלך מסתובבת על הישבן שלי. אמא׳לה! או אתה ששמעתי את הצעדים שלך מתקרבים אלי מאחור ברחוב חשוך בלילה כשקפצת עלי וצרחתי אז נבהלת והתנצלת שנפלת, ואני עד היום לא יודעת אם זו האמת....
כל אלה בסך הכל לא הפכו לטראומה וצלקת. אבל כנראה משפיעים על מי שהפכתי להיות ועל מידת החופש שלי בעולם.