סוף טוב


אז הנה אני ממשיכה במה ששיתפתי לפני כמה ימים.

דבר ראשון תודה לכולכם על ההדהוד החם שעשה לי ממש נעים בלב ועוזר לי להוציא את המחושים שלי מחוץ לשבלול הפייסבוקי, כמו ששלומי קרא לזה. הנה אני עושה עוד צעד בשיתוף. זה הרבה בזכותכם.

חשבתי לעצמי למה כל כך קשה לי לשתף מה קורה אצלי עכשיו - (וזה לא שקורה משהו מביך או מבייש!) - הבנתי משהו! אני אוהבת לספר סיפורים. ואני אוהבת שלסיפורים שלי יש סוף טוב. (כלומר, סוף שמוציא אותי טוב.. ;) ) כלומר עדיף גדולה. עוד יותר עדיף גדולה מהחיים, שלא לומר, הרבה יותר עדיף - מעוררת השראה. זה אחלה סוף. הכי טוב זה סוף שמוכיח שתפיסת העולם שלי עובדת ו"הנה הדרך שאני בוחרת מוכיחה את עצמה ויש פירות". כשקורה לי אירוע נקודתי - מין משהו כזה שיש לו התחלה וסוף ברורים אז אני יכולה לשתף בזה בכיף. לפעמים זה מצחיק, לפעמים זה מפתיע, לפעמים זה מרגש או נוגע ללב, אבל העיקר שזה סגור. וברור. אבל מה קורה כשהסיפור מתארך ומתמשך לו חודשים ושנים. איך אני משתפת בזה? ואיך אני מוודאת שיהיה בסוף "סוף טוב" כשאני עכשיו בתוכו והדרך עוד לא ברורה? מי מכם שעוקב אחרי יודע שכל הנושא של זוגיות... זה ... איך לומר, סיפור חיי. אז בעצם.. מתי בכלל מגיע הסוף של הסיפור הזה? ואיך אני אדע שהצלחתי? בתור ילדה היה לי ברור שטבעת היא ההוכחה (וכל המסביב, עם ההינומה וההבטחה לילדים, כלב, גדר לבנה וזה... you know). ואני מודה שהחזקתי בזה עוד הרבה שנים אחרי שכבר בכלל לא הייתי ילדה. ושכמו שאתם יודעים, יש בתוכי כל הזמן גם ילדה שעדיין מתקיימת. ככה שאת כל זה... אפשר לומר... עדיין לא ממש השארתי מאחור. ונכון שכבר ליוויתי חברות בטקסי נישואין ובתהליכי הגירושין שבאו בעקבותיהם. ונכון שאני מאמנת כבר שנים עשרות מתאמנים ביחסי זוגיות, ופוגשת לא מעט סיפורים שרחוקים מכל מה שהאמנתי שהוא פסטורלי. עדיין משהו בתוכי ממשיך להחזיק את הצפייה הזו. ומהמקום הזה, אני חושקת לכתוב לכם, כשיש לי הוכחה. שהנה הצלחתי. הנה יש לי חותמת על היד (ליטרלי) שהדרך שלי הייתה נכונה. שאפשר לסמוך עליי ושאני אחלה מאמנת לחיים.

ואיך לשתף אתכם מאמצע הדרך? בלי לדעת איך היא תסתיים? איך להסתכן בזה שהסוף שלה לא יעלה כמו שאני רוצה, כמו שציפיתי, כמו שהתודעה שלי תוכל לקטלג כניצחון. אולי אפילו כמו משהו שעלול להסתובב נגדי ולהצביע על איך לומר... ככישלון. אני אוהבת שאוהבים אותי. אני פחות אוהבת ביקורת. אני אוהבת להצליח... יותר נוח לי שמעריכים אותי. אז חיכיתי עוד קצת. קיוויתי שאגיע לסוף המיוחל. הבטוח, הברור, החוגג ניצחון. ובמקביל השתתקתי.

ומתי בעצם בכלל מגיע הסוף של הסיפור? יש חוקר היסטוריה (חברות ללימודים, תעזרו לי אם אתן זוכרות את שמו). הוא פיתח את התיאוריה "היסטוריות" וטען שכל סיפור היסטורי אפשר לספר עם סוף טוב, משמח, טרגי, קומי, וכו'... השאלה איפה בוחרים להתחיל אותו ואיפה לסיים (קוראים לזה העללה). כי המציאות היא בעצם רצף אינסופי של התרחשויות בזמן. היא לא התחילה מתישהו ולא תסתיים בזמן ברור כלשהו. למעשה הזמן הוא אינסופי.

הסוף אף פעם לא מכריז על עצמו שהנה הוא הגיע. אנחנו תמיד איפשהו נמצאים בטווח שקוראים לו הרגע הזה. וברגע הזה בדיוק אני מבקשת לשתף אתכם. וכן.. .זה מפחיד, לוותר על ההיאחזות בסוף מוצלח. אני מוכנה לגדול ולקפוץ כאן אליכם ראש. ולומר - הנה זו אני כפי שאני בנקודת הזמן הזו בחיי.

ואולי אני גם זקוקה לכם, שתעזרו לי ליצור יחד את הסוף של הסיפור, או אולי ההתחלה או לפחות ההמשך... ובשביל זה אני צריכה לעדכן אתכם איפה הוא היום. אז הנה, זה מה שאני עושה. 🙂

צילום ענת לוינסקי - צילום בעיניים אוהבות


  • Facebook Social Icon

© 2016 יערה מורי

by BesSite

אימון הווייתי בשיטת סאטיה בשילוב יוגה

פרדס חנה ורחובות

052-5453507

yaara@haderech-b.co.il.com

 

צרו קשר