הרבה, כלומר המון זמן לא כתבתי כאן. ככה אישי, מהלב. חודשים. וכבר כמה ימים , כלומר שבועות, שאני מרגישה קריאה לחזור. ולא כל כך יודעת מאיפה להתחיל. כל כך הרבה עבר מאז. ואיך נשמע הקול שלי עכשיו? מאיפה מתחילים לשתף? אני מרגישה אותה בתוכי, את יערונת הילדה ששותקת ומתקשה לדבר. זו שאומרים עליה שהיא ביישנית. זו שהייתה לפני שהתחברתי לבמה ולקהל. כי עבורי לכתוב לכם כאן עכשיו - חלקכם מכירים אותי יותר, או פחות, ואין לי מושג מי מכם ייקרא - זה בעצם לחשוף את עצמי על הבמה. והיא הילדונת, פתאום נוח לה בשתיקה הזו. שכחתי את הבמה ואיך מרגישים בה בבית. וחלקכם - אפילו שבפורמט הפייס נבלעים בהמון הקהל - יקרים לי מאוד. שותפים ושותפות משמעותיים לדרך. יחסים אינטיימיים וקרובים שחלקנו בזמן זה או אחר, מתאמנים, מאמנים, חברות, בני זוג לשעבר, קולגות, משפחה מורחבת, תלמידים, מורים... חוטים עדינים של יחסים, שנרקמים זה בזה והופכים לרשת כללית כזו, שמרחוק קל לקרוא לה בסתמיות "קהל". והיה לי נוח בלי העיניים שלכם. לא שהתביישתי במשהו. לא שהיה לי צורך להסתתר. אבל הרגשתי שקורים בי תהליכים עדינים שצריכים להתרחש בצל. אפילו המדע גילה שכשמתבוננים על חלקיק אז משהו במהלך שלו משתנה. ולכם יש הרבה עיניים. לפעמים קראו את הדברים שכתבתי כמה מאות אנשים. היה לי נוח בלי להיכנס לפייס ולמדוד כמה עשו לי לייק ומי הגיב, בלי ההתמכרות המענגת ליחס והערכה (ומודה שלקח לי זמן להגמל) ובלי המתח כשמתייחסים מעט, וגם בלי לשמוע את הקול הפנימי שלי מדובב את ההתרחשויות בחיי לפוסטים עוד בזמן ההתרחשות. היה לי צורך לתת מרחב לחלקיקי הנפש שלי לעשות את המהלך שלהם בלי עיניים. כי הנוכחות של העיניים שלכם מתבוננות משפיעה. במובן הזה - כל מי מכם שקרא אי פעם משהו שהנחתי פה - הוא שותף או שותפה למי שאני היום. זה גדול ומרגש. תודה לכולכם. וחלק גדול מכם באמת באמת חשובים לי ויקרים לי, אפילו שקצת נעלמתי. השבוע יצרה איתי קשר חברה. אישה יקרה שנכנסה לי ללב בשנה האחרונה. אנחנו לא בקשר שוטף והיא רצתה לדעת שאני בסדר... כי נעלמתי לה... גם מעל בימת הפייס. אהובה כזו. ריגש אותי. איזו השראה לאכפתיות וחברות! אז... "כן" כתבתי לה - "אני ממש ממש בסדר, אפילו בטוב מאוד". ואולי יש כאן עוד מי מכם שתהה מה איתי? שנעלמתי לו או לה קצת. רק בשבילכם שווה לי למתוח מחדש את חוטי הרקמה העדינים ביננו. רק בזכותכם אני מצליחה שוב לצאת לאור. ואני עדיין לא כל כך בטוחה מאיפה להתחיל. אבל בעצם כבר התחלתי. ובימים הקרובים אני מתכוונת צעד צעד לשתף, במה שקורה איתי היום. כי בחדרי חדרים עם החברות והחברים שקרובים לי אני שומעת שיש בבחירות שעשיתי ובהתרחשויות בחיי משהו "מעורר השראה ממש". וגם כי בחדרי חדרים, כשאני משתפת את המשפחה והחברות והחברים אני מזהה שכרגע משהו תקוע לי. ואולי, דווקא עכשיו במיוחד, אני זקוקה לעיניים שלכם - אולי הן יעזרו לי לעשות את הסדר הפנימי שחסר לי, לשמוע טוב יותר את הקול שלי ולקבל את הדחיפה הקטנה שאני זקוקה לה. תודה שאתם כאן. ואם אתם כאן, מוזמנים לתת סימן, זה עושה לי נעים בלב.