עוגת יום-הולדת של אמא


בסוף השבוע הזה היו מלא רגעים קסומים ומשמחים, מצחיקים וכיפים והלב מלא בתודה. יום ההולדת שלי היה אי שם מאחורי הקלעים. ואפילו כשישבנו עם חברים בשישי, שכחתי ממנו לגמרי. העיקר עבורי היה לחגוג את הבית החדש. לא רציתי להתמקד בי. רציתי לחגוג לנו.

אבל היה גם רגע מיוחד אחד במינו שכן היה לי יום הולדת. אמא שלי המתוקה הגיעה עם עוגת יום הולדת בצורת... בית. *** עוגות יום ההולדת של אמא שלי היו חווייות ילדות בלתי נשכחות. לפני כל יום הולדת בחרנו באיזו צורה מיוחדת אנחנו רוצות את העוגה שלנו. וזה היה מרגש נורא לחכות ליום הזה שבו קרה הקסם וקיבלנו רכבת או ארנבת מעוגת שוקולד - פלא פלאים.

*** עד יום הולדת 6. ביומולדת 6 קרתה הדרמה הגדולה שהפכה לנקודת ציון שנחזור אליה שוב ושוב..

*** תמיד הייתי ילדה אומנית. וזה אומר, לפחות אצלי. שידעתי לברוא מציאויות, והמציאות שהייתה לי בראש, הרבה פעמים הייתה הרבה יותר מוצלחת מזו שבמציאות. לקח לי הרבה שנים להבין את זה. הרבה שנים של סבל טהור, בכי ואומללות בכל פעם שנפגשתי עם המציאות.

*** ככה בגיל 6. רציתי עוגת דומינו. בעיני רוחי ראיתי קוביות דומינו קטנות בדיוק בגודל של קוביות דומינו. קוביות דומינו זה משהו סטנדרטי, אתם יודעים. אומרים קוביית דומינו ויודעים בדיוק מה זה. זה לא משהו שצריך להסביר. כולנו יודעים מה זה דומינו.

ואמא שלי המתוקה השקיעה כל כך הרבה באהבה ועשתה לי עוגת דומינו מופלאה. אבל כיוון שלא עשינו תיאום ציפיות לגבי הגודל של אבני הדומינו (מי צריך לעשות על זה תיאום ציפיות, כולם יודעים מה הגודל של אבני דומינו?!) ההפתעה שלי כשראיתי את העוגה הייתה עצומה ונוראה. ***

קשה להסביר את העוצמה וגודל מפח הנפש, הבכי ושברון הלב כשראיתי את חתיכות העוגה הגדולות מדי. הן ממש אבל ממש לא היו בגודל של אבני דומינו! הן היו בגודל של חתיכות עוגה!

קשה היה להרגיע ולפייס אותי. ממש בלתי אפשרי. מסכנה אמא שלי. כמה הייתי מאוכזבת ובוכה. זה לא היה בכי מניפולטיבי בניסיון להשיג מה שאני רוצה. הו לא! אני זוכרת את ההרגשה. לא, זה היה כאב לב אמיתי. משהו במפגש של הדמיון שלי עם המציאות שבר לי את הלב. זה היה רגע לא קל עבור שתינו שנשמר בארון למשך בערך 30 שנה והשנה צף שוב ושוב. *** היו הרבה דברים שהיו לי קשים בשיפוץ הזה, אני כותבת עליהם בנפרד. ובתוכם הילדה הזו בת ה-6. היה לה קשה. אמרו שהמחסן הוא דמוי עץ. הבנתי שיהיה מצופה בעץ. לא ידעתי שקיים בעולם מחסן מתכת צבוע בצבעי עץ. זה לא באמת עץ זה רק צבוע עץ. כולם יודעים איך מרגיש עץ! וגם כולם יודעים איך שיש. הוא חתוך בצורה מעוגלת בדפנות. ככה כל לוחות השיש שהכרתי. ופתאום זה חד. אני שונאת חד! והפנלים - הו הפנלים. כולם יודעים שפנלים הם בצבע הרצפה. אז מה פתאום לבנים? זה נראה לי מפלסטיק ואני לא רוצה פלסטיק בבית שלי. ולמה שמו את הקרמיקה הזו באמבטיה הזו, הרי אמרתי שמשהו אחר בכלל, אבל ככה הבינו אותי. ***

בדמיון אני מעולה. בתקשורת של הדמיון שלי- לפעמים קצת פחות. כאילו נדמה לי שכל העולם יודע בדיוק מה שרץ לי בראש, אז למה להסביר?

ובכל פעם כזו של הפתעה עצומה ונוראה. הילדה בת ה-6 בתוכי שוב נשברה. והקרע הזה בין הדמיון שלי למציאות... גדלתי אמנם, אני כבר בת 38, אבל עדיין יש בזה לפעמים משהו כואב כל כך.

אפילו מעליב. ככל שהתקדמנו הבנתי שאין דבר מובן מאליו. את הכל צריך להסביר ולתאם. והלכתי יותר לאט ויותר ברור. ואז שוב שכחתי להסביר משהו שנראה לי כל כך מובן מאליו ושוב המציאות הצליפה בי אכזבה.

וברגעים האלה, של תשישות עצומה משיפוץ הבית, של מתח נפשי גדול, של בהלה מהטעות שעשיתי (הכל נראה כל כך גורלי וכל החלטה היא לשנים קדימה וכרוכה במלא כסף), כשלא תקשרתי עם איזה איש מקצוע - זה או אחר - את מה שהיה לי מובן מאליו, הייתם שם עבורי, שני האנשים הכי יקרים האלה בעולם כולו. ***

אני מתקשרת סוערת, לעיתים בוכה, מתוסכלת, מבוהלת. אמא ואבא שלי בצד השני, מקשיבים, מנסים להבין, מרגיעים, עוזרים להחליט מה הלאה. ואמא מזכירה לי את עוגת הדומינו ושתינו יודעות יחד מה עובר עלי עכשיו.

זה כאב של לב מאוכזב עכשיו ועוד מעט הכל ייסתדר ויעבור. גל של חמלה אל ילדה קטנה בת 6 שנורא מתוסכלת ומרגישה כל כך לבד כי אף אחד לא מבין. והילדה הזו הקטנה, היא גם מורת הדרך שעוזרת לנו להבין מה מתחולל כאן ומה הלאה. ***

קשה לילדה אומנית לשפץ בית: בחנויות אין את כל החומרים שיש לי בדמיון. במציאות אין לכל אנשי המקצוע את המיומנויות שאני צריכה. והזמן... הו... הזמן... הוא מתקדם מהר יותר מהקצב שלי. התסכול נמצא בכל רגע מעבר לפינה. *** כשאמא נכנסה בשבת לבית החדש עם העוגה היפה בצורת הבית, ידענו שתינו שזו לא רק מסיבת יום הולדת בשבילי אלא גם לילדה הקטנה הזו שהצליחה לגדול. עד כדי כך לגדול שניהלה את הפרוייקט הזה שהציף אצלה כל פעם מחדש עם הכאב הזה שבמפגש בין הדמיון למציאות. *** לך אמא אהובה שלי אני רוצה להגיד תודה. תודה על זה שאת תמיד כל כך משקיעה. שאת יודעת לאהוב אותי ככה - כמו שאני. דרמטית, לוקחת הכל ללב, רוצה שיהיה מושלם בדיוק כמו בדמיון שלי ושבורה כשזה יוצר שונה. על זה שאת יודעת לנחם ולהרגיע אותי, שאת תמיד אוהבת אותי איך שאני ובעיקר שאת כזו שותפה למסע החיים שלי, בכל כך הרבה מובנים. *** אמרתי לך כבר אישית, אבל אני רוצה להגיד לך את זה גם מול כולם. עוגת הדומינו כן יצאה ממש מוצלחת ויפה ואני ממש אוהבת אותה עכשיו. את מאוד מוכשרת בעוגות שוקולד ובמיוחד בלהיות אמא.

#שנה_תודה 7


פוסטים אחרונים

הצג הכול

קולות בתוכי

עכשיו, בדיוק עכשיו!!!!! - בזמן הבידוד הזה - זו ההזדמנות המיוחדת והחד פעמית שלי ואסור לי לפספס אותה: להרים סדנא דיגיטאלית לקליניקה ולהוציא ניוזלטר. לסדר את הבית ולתקתק כל פינה (כולל ארון הבגדים כמובן!)

  • Facebook Social Icon

© 2016 יערה מורי

by BesSite

אימון הווייתי בשיטת סאטיה בשילוב יוגה

פרדס חנה ורחובות

052-5453507

yaara@haderech-b.co.il.com

 

צרו קשר