דיברתי השבוע עם אישה מקסימה והיא שיתפה אותי שבשנים האחרונות בורחות לה מילים, "כנראה מאז התאונה".
התעניינתי בתאונה שהייתה. ומפה לשם אני שומעת - שלא הייתה שום חבלת ראש. שום פציעה. פיסיולוגית קשה לי להאמין שיש קשר בין התאונה לשכחה. כלומר, לא נראה לי שנוצרה בעיה מוחית נוירולוגית. ***
זה הזכיר לי עוד מטופל שליוויתי לפני הרבה שנים. הוא היה אז בשנות ה-60 לחייו (אני משנה את הפרטים האמתיים למען שמירה על אתיקה של אנונימיות).
הייתה לו דעה על עצמו שהוא אידיוט. הוא עבד בניקיון מכוניות במוסך ואמר כל הזמן שהוא טיפש ולא יכול ללמוד כלום. כשאני מדברת איתו אני רואה אדם אינטליגנטי מאוד, הוא מרתק אותי. ויש פער בלתי נסבל בין מה שאני חווה למה שהוא מעיד על עצמו. אז מסתבר שכשהיה ילד לא היו עדיין אבחונים. ודיסלקציה, והפרעות קשב, וחוסר מודעות והמורה מזמינה את ההורים, והילד לא לומד כלום והופ. בן אדם שם על עצמו שלט "אדיוט, טיפש". הוא מספר לי שהוא עצמו לא יודע איך לכוון את הערוצים בטלוויזיה, לא מבין במחשב, מפחד להפעיל את מכונת הכביסה ולעולם לא מכין שום דבר לאכול. "אני לא יודע אפילו לצלם עם הטלפון, עזבי, אין מה ללמד אותי. אני לא קולט כלום". "בוא, אני אלמד אותך לצלם" אמרתי לו. כמובן שאני מאמנת סאטית ולא מורה לטכנולגיה. זה משהו שאני כמעט אף פעם לא עושה אבל רציתי לראות מה קורה, איפה זה ייתקע.
הוא לוקח את הטלפון בעצלתיים וחשש ואני רואה שהוא לא נושם. - "אתה נושם? אני שואלת" - "אה, לא נשמתי באמת" הוא אומר. - "אז בוא תנשום קצת, אי אפשר ללמוד שום דבר חדש כשלא נושמים. אין חמצן במוח." הוא לוקח כמה נשימות עמוקות - - "וואו, זה כל כך נעים, אני ממש מרגיש זרימה והרפיה". ופתאום הוא מוסיף. "אני חושב על מה שאמרת, שאם אין חמצן במוח אז אי אפשר ללמוד כלום - זה כל כך נכון."
***
מה קרה כאן בעצם? אותו אדם שם על עצמו שלט "אידיוט, טיפש, לא מבין כלום." אם מישהו בא ללמד אותו משהו זה הפך מיד לעוד הזדמנות לכישלון. לא משנה אם זה לימוד של פיזיקה קוונטית או איך להכין אורז. השורש "ל.מ.ד" עורר בו מיד זיכרון מכווץ ובהלה. והוא הפסיק לנשום.
אי אפשר ללמוד כלום כשאין חמצן במוח. למעשה גם אי אפשר לזכור דברים כשאין חמצן במוח. למעשה גם אי אפשר להיות כריזמטיים וחברותיים כשאין חמצן במוח. גם אי אפשר להיות רגועים ונינוחים במערכות יחסים כשאין חמצן במוח.
גם אי אפשר להיות יצירתיים ומלאי השראה.
כל התפקודים המוחיים שלנו נפגעים כשאין לנו מספיק נשימה.
זהו כוחה של חרדה.
***
כשהוא הבחין בזה הוא התחיל לנשום. זה היה כמהירות האור לראות כמה דברים הוא הצליח ללמוד בשבועות שאחר כך. פתאום התחיל ללמוד לבשל ולאפות, התחיל להתמצא במחשב, ואפילו התעניין בתחום לימוד חדש שתמיד סקרן אותו. הוא פשוט למד לנשום.
***
לכל אחד מאיתנו יש מה שמפעיל אותו או אותה. אולי זה "שלט" ששמנו על עצמינו בילדות. אולי זה תחום שאנחנו מרגישים נחותים בו. אולי זו חוויה טראומטית שעברנו.
***
ואני מציעה, לאותה אישה מקסימה שפגשתי השבוע - "יכול להיות שנבהלת מאוד ומאז התאונה את מתוחה יותר ופחות נושמת?"
"יכול להיות... היה מאוד מפחיד" היא עונה.
כשאין חמצן במוח, גם הזיכרון בורח.
***
וזה כל כך מעורר תקווה, כי בניגוד לפגיעה פיסיולוגית או נוירולוגית שבה קשה יותר לטפל ולפעמים היא בלתי הפיכה.
בנשימה שלנו אנחנו תמיד יכולים לטפל. ולהיות כל מה שחשוב לנו להיות בעולם - השמים הם הגבול.
