חחח... התעוררתי לפנות בוקר בחדר עבודה. וזה אומר הכל. זה בעיקר אומר שעד שהתיישבתי לכתוב כבר היה נורא מאוחר וכשסוף סוף התיישבתי לכתוב, תפסתי תנומה קלה וליאור בירושלים, כך שלא היה מי שיעיר אותי. ולפנות בוקר התעוררתי כאן, חצי רעננה ובעיקר ישנה. ועם יד על הלב, מצאתי דרך חיננית להתחמק. כי הבטחתי, קודם כל לעצמי. שאכתוב את כל מה שמתרוצץ בתוכי ואגיד לשנה הזו תודה. ולא אתן לה להתחלף ככה בלי להניח פה את הדברים. ואתמול היה בדיוק יום מתאים לכתוב על הבית - כי כל היום ארגנתי אותו לחנוכת הבית ושלחתי הזמנות. אז תכננתי להתיישב לכתוב ככה לפנות ערב, וכשלא יצא אז בלילה, ואז... נרדמתי
*** כשמתאמן מספר לי משהו על עצמו, אני יודעת להקשיב למה שהוא אומר. בזה אני מומחית. ואני גם יודעת להקשיב למה שהוא לא אומר, למה שמסתתר בין השורות. גם בזה אני מומחית. זה מה שאנחנו לומדים כמאמנים סאטיים.
*** ואם אני מסתכלת על כל מה שאני משתפת כאן, על גלי הפייסבוק אני רואה גם את הדבר הגדול הזה שאני לא אומרת, שקשה לי יותר לשתף בו.
*** אז כן, אתם יודעים שעברתי בית, ושיפצתי וזה וזה וזה אתם יודעים כמה שזה היה קשה ומורכב ותובעני. אבל יש כל כך הרבה דברים שקרו סביב זה שאפשר היה לשתף. אינספור רגעים קטעים של התלבטויות, והחלטות ראויות והסתבכויות והצלחות יש כל כך הרבה להוקיר. אינספור דברים חדשים לחגוג ולהתפעל אנשים שליוו, ועשו וראויים לציון. רק שלשום, למשל, חגגתי יום הולדת. היה יום מקסים, ובמקרה התקינו סוף סוף את ארונות המטבח העליונים. ממש מתנה ליומולדת! כל כך הרבה תמונות מהתהליך. ומהתוצאה. שלא צולמו.
*** יש משהו סביב הבית, שמעדיף להישאר בין השורות. והאמת הכי פשוטה היא שזה כנראה מביך אותי. מביך אותי להפוך מזו שאין לה - לזו שיש לה. אולי אפילו מבלבל.
במציאות הכלכלית של היום - להיות בעלת בית זו פריווילגיה מאוד גדולה. משהו שהרבה אנשים שואפים אליו. משהו שאנשים יכולים לעבוד עבורו חיים שלמים. ולא להשיג. זה מקור למתח עצום ולחצים. לא קל לי להגיד - הנה, יש לי. ועוד - הנה קיבלתי בקלות. בלי להזיע באמת.
*** הסוציאליסטית שבי מתקוממת על חוסר הצדק, המתחשבת שבי לא רוצה לנקר עיניים, הביישנית שבי חוששת שיידחו אותי. והמטפלת שבי לא רוצה להכאיב... יש הרבה אנשים שעבורם הנושא הזה הוא תחום כואב...
אולי לכן נוח לי ליותר להיות בצד שאין לו.
*** אז הנה אני מניחה את זה כאן: יש לי בית, הוא מהמם. אני מאושרת בו. זכיתי בענק במה שהייתי מאחלת לכל אדם - מקום בטוח להניח בו את הראש. להיות, להתפתח, לחיות בטוב. שיפצתי אותו בדיוק לטעמי זה דרש את כל כוח הריכוז וההחלטות שלי אבל עכשיו, כשהתוצאה כאן - כל כך נעים לי בו. יש בו חצר קטנה עם עצים גבוהים וצל שמרגישה לי כמו יער. הוא נמצא דקה מהקליניקה שלי וזה מאפשר לי פשטות בחיים שיכולתי רק לחלום עליה. החודשים הראשונים אמנם היו רק זמן לעבוד עבור הבית אבל והנה לאט לאט הוא קורם עור וגידים ומתחיל להתרחב בי שקט, והוקרה עצומה, על הדבר הגדול הזה שנפל בחלקי.
*** הלוואי שלכל גבר, אישה, ילד וילדה יהיה מקום בטוח לחיות בו, שנדע ימים של שקט, של רגיעה וביטחון. ונוכל לשים את הראש בצל העצים ולנוח.