אתמול בערב בסופרמרקט, אישה עדינה עם ילד גדול. נער. גבוה ממנה אולי בראש אולי יותר. נוהם קצת. פה. ושם. נער עם צרכים מיוחדים. והיא, בעדינות שלה, במתיקות שלה מדברת אליו ברוך אינסופי כאילו הוא לא צעק עכשיו בקול גדול בסופר. ובפרוזדור אחר, ליד הירקות. הייתה שוב הצעקה ואיש אחד נבהל: מה זה? ואני מסבירה בנינוחות שיש כאן נער עם צרכים מיוחדים, והוא נרגע. וברקע אני שומעת שוב את האם מרגיעה אותו ברכות וסבלנות, נדמה שבלי שום הרגשת מבוכה או בושה או כעס. ואני מעריצה אותה בליבי ושואלת את עצמי למה המראה הזה כל כך נדיר, עד שצריך לשאול בהפתעה: "מה זו הצעקה הזו" למה לא יוצא לי לראות יותר פעמים. ואם יכול להיות, שאפילו היום, בישראל 2019, יש עוד מבוכה ובושה ודחיקה. וילדים עם צרכים מיוחדים נשמרים רחוק מהמרחב הציבורי. ומתפללת - הלוואי שיהיו חופשיים וירגישו בנוח, הם וההורים. הלוואי שנפגש יותר.
בסופרמרקט
עודכן: 26 ביולי 2023