עמוס בחניה של מרכז הקניות הבוקר ואני מסתובבת בחיפושים ומתפללת לטוב. והנה, ממש לידי, רכב מחנה באלכסון (!!!!) על פס לבן ותופס שתי חניות. משהו בתוכי רוצה להזדעק:
''תגיד לי מה אתה גזור, לחנות באלכסון כשכולנו פה כמו סרדינים?!''. אני מודה לאל שאני יודעת לקחת נשימה ולשהות רגע לפני שאני מדברת. כשהדלת נפתחת, אני רואה את הנהג. לא ערס אגרסיבי ששם פס על העולם. איש מבוגר... קשיש... ועדין. - ''סליחה,'' אני פונה אליו בנועם ''אתה יכול בבקשה לחנות בין הקוים ולתפוס רק מקום אחד?'' אני מבקשת מה שנראה לי עד היום מובן מאליו.
- '' אני אנסה'' הוא אומר לי, ''אני כבר נהג זקן''. ומשהו בתוכי נכמר על הצער שבו המשפט נאמר. פעולה שנראית לי כל כך מובנית מאליה היא אתגר עבורו. אף פעם לא חשבתי על זה שחניה בין הפסים זו יכולת שעלולה ללכת לאיבוד...
הוא לוקח רוורס וממש מנסה. מתקרב לרכב שלידו בזהירות ואיטיות (אני מחסירה נשימה ומתפללת שזה יעבור בלי נזק). הוא מסיים קצת יותר במקום אבל עדיין לא ממש. עדיין על הקו שמפריד בין שתי החניות. אני לא אוכל לחנות שם כבר. משחררת ומחפשת דרך נעימה להמשיך לחנייה אחרת, איזו סיבה שתעבור חלק ולא תסב צער. ''תודה בכל אופן וחג שמח.''
ממשיכה וחושבת על הציפייה הזו שאחרים ינהגו כמוני ויחנו כמו שצריך וייתחשבו כמו שצריך ובכלל יתנהגו כמו שצריך... ושלפעמים מה שנראה לי כמו גסות רוח זה בסך הכל אדם מבוגר שמאבד את היכולות שלו.... ושאם אזכור את זה, אז זה בטח ייתן בי עוד טעם של חמלה. ואם אזכיר את זה לאחרים, זה בטח ייתן גם להם.
ושאולי בפעם הבאה שנחשוב שמישהו לא בסדר - אולי נשקול את האפשרות שהוא בכלל איש זקן שמתקשה לחנות ישר.