בכיתה ו"ו לקחו אותנו לראות הצגה שביצעו תלמידי תיכון בעיר. כשההצגה מסתיימת אז אנחנו הבנות, תחילת גיל ההתבגרות, רוצות להכיר את הבנים החתיכים. יש שם אחד שמקסים אותנו במיוחד. החזרה לבית הספר תיקח כ-20 דקות של הליכה והמחנכת מאיצה בנו לבוא, אבל אנחנו נשארות. למעשה 2-3 בנות מנהיגות את המרד. זו לא יוזמה שלי, אני נסחפת אחריהן. העימות מחריף והמורה, שצריכה לנהל את כל הכיתה, משאירה הורה מאסף ומתחילה לחזור בלעדינו בכעס. אף פעם לא רבתי איתה ככה. מורות הן חברות שלי וככה תמיד היה. ככה זה ב"פתוח" – היחסים הם קרובים, הדדיים. אחר כך אנחנו חוזרות, ויש סערה גדולה. כל בית הספר מעורב במחדל שלנו. אני עצובה ומבוהלת. כי באמת נסחפתי. זה לא אופייני לי – לשבור ככה את האמון. אני לא מכירה אותי בתוך המעשה הזה. זה מטלטל אותי. ואת, שמנהלת את בית הספר. שמנצחת על כל הברדק הזה – על המורה הכועסת, על חבורת בנות מורדת, על הכיתה המתפרקת. רואה את הכאב שלי ומזמינה אותי אלייך למשרד. צריף עץ קטן מעץ בחצר. את לא נוזפת בי, את לא אומרת לי שעשיתי משהו לא בסדר, את לא מאיימת עלי. את אפילו לא אומרת לי ללמוד לקח. את מקשיבה לי, נותנת לי מקום בטוח להביע בו את הבהלה שלי מהריב וממה שעשיתי, את הבלבול שלי ביחס למי שאני, להתבגרות שלי. את אנושית עד כאב באופן שבו את מתבוננת לעומק בעיני, ומציעה לי תקווה והזדמנות להתבונן על המקרה. אדם לאדם, אין כאן הבדלים של גיל של מעמד ותפקיד. הייתי אני והיית את והיינו שתינו עם הכאב שלי במשרד. לא הטרדה שלך והדאגה שלך ממה שקרה רק האכפתיות שלך ממה שאני מרגישה. אישה קסומה, עם נשמה עתיקה, שיער כסוף ארוך ומבט רך ומלא עוצמה בעיניים. נירה היקרה, אמש, באמצע הלילה גיליתי שהלכת לעולמך והוצפתי כאב. השארת אחרייך משפחה פרטית ועוד אינספור ילדים שזוכים עד היום בחינוך אחר, מבט מכבד, אכפתיות. החינוך הדמוקרטי של שנות ה-90 נולד מתוך החינוך הפתוח של שנות ה-70. הוא לא היה קם בלעדיכם. כשהקמת את בית הספר היית בין הסנוניות הראשונות, החלוצות פורצות הדרך, המהפכניות. זה היה חדשני ושונה מאוד. אני ברת-מזל עד מאוד שזכיתי לגדול במרחב שלך. אני מודה לך מעומק ליבי. בכל פעם שאני יושבת בקליניקה ועוזרת למבוגר כלשהו להיפגש עם הילד שבתוכו ולהביט בו בעיניים חומלות - אני שואבת כוח מהמנהלת ההיא שישבה שם איתי במשרד והעניקה מבט חומל, מאפשר, מצמיח. בכל פעם שאני כותבת למתאמן או מתאמנת מכתב פרידה אני זוכרת את התעודות שהיינו מקבלים בסוף השנה - במקום ציונים אלה היו מכתבי אהבה שראו אותנו, את הדרך שעשינו, את מה שפיתחנו ויצרנו בשנה שחלפה. כמה ציפיתי להם!! זכיתי עד אין קץ לגדול במרחב שלך. עצוב לי ששנים ארוכות לא פגשתי אותך. בשנות העשרים שלי עוד נפגשנו. האמנת בי כשלימדתי תיאטרון ב"פתוח" וזה נתן לי כוח. אפילו לפני כמה שנים עוד נפגשנו – השקעת ובאת להצגת היחיד שלי באחד הערבים. אבל לא יצרתי איתך קשר כבר שנים ארוכות. הזמנים רצים לי ומתמהרים ולעיתים קרובות אני שוכחת את מה שאת, כה יפה, תמיד זכרת. את מה שחשוב באמת. הלוואי שהייתי יכולה לומר לך את הדברים כשעינייך עוד ערות הלוואי שנשמתך שומעת ויודעת. אישה קסומה עם שיער כסוף ארוך, היי שלום, דעי שעשית דברים גדולים בעולם הזה ושדברייך הגדולים ממשיכים להתגלגל להם עד אינסוף דרך נפשות האנשים שהולכים בדרך שסללת.
יהי זכרך ברוך
