אנשים שריגשו אותי:
שלשום הייתי בכנס, שהיו בו קרוב ל-100 אנשים. מרצה מעולה ששמו איתם ישראלי. בודקים איתי למחרת בהודעה אם ארצה עוד פרטים ואני עונה שכן. אני עונה, בהודעה ולא מתכוונת לעכשיו. כמה רגעים אחרי זה, איתם, המרצה, מתקשר אלי בעצמו. אני עונה למספר הלא מזוהה, מגלה שזה הוא ואומרת שאני לא במצב לדבר.
כי הייתי בתוך סערת רגשות. כי שוב קרה איזה משהו שקשור לשיפוץ של הבית. ואני כבר, איך לומר, על האדים האחרונים של האנרגיה שלי וכל פעם שקורה משהו שקשור לשיפוץ, זה מקפיץ אותי ממש. בקיצור, הייתי נסערת והקול שלי היה נסער.
והאיש המקסים הזה, שלא הכיר אותי בכלל. שכחתי לומר, שהוא גם עיוור, ולא דיברתי בהרצאה ככה שלא הייתה בייננו שום אינטראקציה חושית, הוא מתעניין אם הכל בסדר. אני אומרת שכן ומבקשת שנדבר בזמן אחר.
אבל הקול שלי הטריד אותו (כי הייתי כאמור נסערת) ורגע אחרי זה אני מקבלת הודעה מהעוזרת שלו - שהוא מוטרד מהקול שלי, והאם הכל בסדר, שבלי קשר להרצאה הם פה לעזור ואם צריך משהו אז אתקשר, וחיבוק גדול.
וואו.
איזו רגישות שובת לב. איזו אכפתיות נדירה.
***
ועכשיו בהתכתבות עם רואה החשבון שלי, שאול זיו, האיש המקסים. הסתבר שיש לי חוב (מפתיע. מעכשיו לעכשיו) של 1700 ש"ח לביטוח לאומי.
כולנו אוהבים חובות, בעיקר מפתיעים, בעיקר לביטוח לאומי.
הוא שואל אם הכל יחד, או לפרוס בתשלומים,
ואני עונה מה שעונה.
מתלבטת עוד רגע אם גם לשתף, ובסוף כותבת לו - שהייתה לי שנה מבאסת, כי בדיוק בחודש שעברתי להיות עוסקת מורשית בנובמבר שעבר, אז גם התחלתי בשיפוץ, ולא הייתה לי פניות לעסק והכל הצטמצמם. חושבת אם לשלוח, מה זה עניינו בכלל? ובסוף שולחת ומשתפת.
והוא עונה לי - "אני בטוח שהולכים להיות זמנים הרבה יותר טובים! את מעולה במה שאת עושה".
בלי שהתנסה אי פעם באימון איתי, פשוט ככה, כתב לי שהוא מעריך אותי ומאמין בי.
כל כך רגש אותי שאני עדיין עם דמעות.
***
אה,
וגם לרופאה לימור אברהם. שלפני כשנה, הסכימה לקבל אותי מחוץ לתור, ככה מעכשיו לעכשיו כשהייתי באמת על הפנים. אפילו שהייתה כבר ממש אחרי סוף יום העבודה שלה ואחרי מי יודע כמה חולים. היא הסתכלה עלי, ובאמת היה לה אכפת למצוא לי מענה.
***
אנשים שמצליחים לראות אותי מעבר למסמכים, לתפקידים, לכסף, לאינטרס.
להתעניין באדם שאני.
אנשים כאלה מרגשים אותי כל פעם מחדש. ומזכירים לי מי אני רוצה להיות בעולם.