טורקיה


עוד קצת קצת ומסיימים. #שנה_תודה 12 יוצא לדרך

כי בתוך הדברים שאי אפשר לדלג עליהם יש ללא ספק שבוע מיוחד במינו, באיסטנבול. אי שם, באביב או בקיץ, חשבנו לנו, ליאור ואני, שיהיה נהדר, אחרי החתונה, שתהיה בוודאי בסתיו, לנסוע לאיזה שבוע. אלא ששיפוץ הבית לא הסתיים ביוני והמעבר לא קרה ביולי והחתונה לא נראתה באופק ובין הארגזים נכנענו שנינו למציאות והודענו באופן רשמי שנדחה את החתונה.

ואז ליאור עבר אלי ואז עוד חודשיים של שיפוצים ואז אנחנו עברנו יחד אלינו והנה בית, שעוד חסרים בו דברים בסיסיים (נניח כיור במטבח, או באמבטיות) והנה אנחנו טובעים בין המון ארגזים והנה הסתיו מתקרב הו.. שנינו באמת לא היינו מוצלחים בהערכת הזמנים והכוחות שלנו כשחשבנו על חתונה בסתיו.

ובין לבין יצא שאבא של ליאור. איש יקר ואהוב במיוחד במיוחד - חלום של שנים שלו עמד על בלימה. כי ביחד עם אחותו תכננו לנסוע לטורקיה, לטיול שורשים, שם ההורים שלו נולדו, אבל היו התראות ואחותו ביטלה ואני ידעתי שיש דברים שיש להם הזדמנות נדירה. מפגש עם ההורים שלנו, בכל גיל, גם אם הם כבר לא בחיים הוא רפואה לנפש, הוא השלמת המעגל הוא דבר שאסור לפספס. ***

אי שם, שלושה שבועות אחרי שנחתנו באי המבטחים הרעוע שקוראים לו הבית שלנו שבשיפוץ עדיין טובעים עדיין בערימות של ארגזים אבל כבר קצת פחות, בכל זאת היו לנו 3 שבועות לסדר. קוקו עוד לא מעכל את הטריטוריה החדשה וגם אנחנו, לא היה יכול להיות משהו פחות מתאים עבורי מלעזוב אותו והכל לשבוע להיעלם. אבל -

עלינו על מטוס ארבעתינו רפי ואילנה - אבא ואמא של ליאור, ליאורי ואני. שני זוגות. שני דורות, שתי נשים, שני גברים, ארבעה לבבות. ואינסוף אהבה, אכפתיות, וחמלה.

להגשים לאבא של ליאור חלום של שנים ולגלות על הדרך שהחלום שלנו, לשבוע בחו"ל, התגשם לו בדרכו המסתורית.

*** זה לא היה טיול רגיל לחו"ל עם האהוב החדש שלי. לא היו כאן הרבה אתרי תיירות והיה כיף אדיר שאין לתאר.

כשאני חושבת על איסטנבול אני חושבת על אינספור רגעים של קסם וחסד. להתרוצץ בדרכים, לחפש אצל הרבנות, או במוזיאון היהודי, לכתת רגליים בשכונה בה נולדו, להתרגש כשפתאום מתגלה איזה פרט. אולי עוד פרט אחד של מידע? להפגש עם בת דודה של דודה רחוקה, ולהרגיש את האהבה והחיבור מבעד לשפה, המוגבלת, החנוקה. כי אנגלית לא הייתה שם.

ולהתפצל. לתת לאילנה להתארגן בקצב שלה ולסוע עם רפי לבד לאיזו מטרה. ליאור נשאר עם אמא ואני רצה עם רפי לרבנות, דרך המטרו, להספיק את השעה של הפגישה. או הפוך - אני ואילנה במלון, מדברות כמו שתי חברות הכי קרובות כשליאור ורפי בשבת בבית הכנסת מנסים לקושש חוטים של מידע. או יום גשם. אילנה ורפי במלון ולי ולאהוב שלי יש יום פנוי לחגוג את החו"ל שלנו ולהסתובב בבאזר של איסטנבול. הכל חגיגי, משמח. אנחנו לא צריכים משהו יותר צבעוני מזה, קפה ובקלואה עושים לנו את זה. ושיחות מפתיעות, וטעמים חדשים, וארמון שאולי בגלגול אחר יצאנו ממנו עכשיו והרי אנחנו נסיך ונסיכה.

לשבת לארוחות צהריים עם ההורים של האיש הזה, היקר לי בעולם, ולשמוע על זכרונות ילדות, ולעשות חיבורים להווה ולהכיר את השושלת המשפחתית. ולהרגיש קרובה לאמא שלו כמו שהכי טבעי שיהיה.

וביחד עם עוד אגדות מתפוררות כמו שלגיה (זוכרים את סיפור הדידי והתפוח המורעל) הרי יש גם את הסיפור על החותנת והכלה. ואיך זה שהיא כאן שאוהבת ומחבקת אותי כל כך ונותנת לי להרגיש הכי שייכת.

כשחזרנו אילנה אמרה בקריצה - שאם יישאלו איתה היא תגיד שהיא הייתה בירח דבש עם הילדים. חחח... אין על האישה הזו. כל כך הרבה חן והומור. וגם כל כך צודקת, בדיוק ככה זה הרגיש. להיות עם גבר בשנות ה70 שמתרגש לגלות עוד קצת על הילדות של ההורים. ובעיקר לראות את הבן הזה, עם ההורים שלו, ולהרגיש איזה פלא הוא שזכיתי להיות חלק מהמשפחה הזו. ***

הרבה דברים נכתבו על היחסים עם הורים שלו או שלה... כל כך הרבה פוטנציאל לדחיסות ומתח. אני זכיתי במשפחה נוספת, מחבקת, אוהבת ועם לב ענק. וכן... בכמה שורשים תורכיים, לכו תדעו


  • Facebook Social Icon

© 2016 יערה מורי

by BesSite

אימון הווייתי בשיטת סאטיה בשילוב יוגה

פרדס חנה ורחובות

052-5453507

yaara@haderech-b.co.il.com

 

צרו קשר