בארץ האיבוד של העטים


היא הייתה ילדה טובה, אבל משהו בכל העניין של להגיע לבית הספר מאורגנת אף פעם לא הצליח. בכל שנה מחדש היא החליטה שהפעם זה יהיה אחרת. היה לה קלמר, עפרונות ועטים. היא הסתכלה על הקלסרים המסודרים להפליא של אחותה והחליטה שהשנה, השנה סוף סוף תצליח להיות מסודרת כמוה. זה יקרה לה גם בשנה הבאה, היא תבטיח. וגם בשנה שאחריה. ככה 12 שנים. ואפילו אחר כך. בסוף, או אולי כבר בתחילת השנה, היא תפתח את התיק ותגלה שהמחברת הנכונה בדיוק לא נמצאת. ושגם אם היא נמצאת אז פתאום היום (כמו אתמול ומחר) אין לה עט. היא תוציא מרקר ירוק (שזה מה שהיא מוצאת עכשיו) ותכתוב בכתב גדול ושקוף את כל השיעור בלשון או תנ"ך. ככה שלעולם לא תצליח לקרוא אותו. בכיתה ד' או ה' היא כבר נשארת לשיעורי חשבון אחרי שעות הלימודים הרגילות. חשבון היא אוהבת וגם טובה בזה. מאוד. כל מה שמלמדים נכנס לה בקלות וזה כיף. היום אין לה עיפרון, כמו תמיד. החברים לכיתה תמיד עוזרים וכרגיל היא עוברת ביניהם ומבקשת, אולי יש למישהו. הפעם אין להם... המורה אומרת לה שתצא לחפש בחוץ וכשתמצא תחזור לכיתה. השעה אחרי 13:00 בצהריים ובית הספר ריק, היא מטיילת בין האזורים השונים בחצר ומחפשת, אולי למישהו נפל כאן עיפרון? הדקות עוברות להן והיא לא מוצאת. בינתיים השיעור מתקדם. השמש חזקה מאוד וחם. היא נשארה במיוחד בבית הספר כדי להתקדם בחשבון. עוד מעט ייגמר השיעור, היא מחטטת בערימות החול. הגרון שלה מתמלא בגודש של עלבון. והשפלה. היא מתייאשת וחוזרת לכיתה ואוספת עם כולם את חפצים אל הילקוט כדי לחזור הביתה. לימים היא התפתחה. בתור סטודנטית היא הבינה שיש לה יכולות וגם כמה מגבלות ולמדה איך להתנהל איתן. אחרי 7 שנים היא סיימה את התואר אבל התחילה ללמד ילדים בבתי ספר עוד קודם. אחר כך היא עזרה לאחרים להכיר את עצמם, לגדול ולהתפתח. ואנשים היו באים אליה, משתפים אותה בחייהם ולומדים את עצמם. היא הייתה כותבת את הנקודות החשובות של מה שהם אומרים, כדי לשקף להם את ההתפתחות ולהצליח לחבר בין נקודות בעבר ובהווה. לפעמים, וזה קרה לא מעט, בדיוק כמה רגעים לפני שהיו נכנסים אליה, היא הייתה מגלה שאין לה עט. היא הפכה את הכריות של הספה, את התרמיל, את המגירה. בסוף כמעט תמיד היה מתגלה אחד שהיה מציל אותה לפחות לשעה הקרובה. אבל הגוש בגרון... זה של הילדה שמסתובבת בחצר, ומחפשת בשעות שבית הספר כבר ריק בהן, בשמש החזקה, בשעות שכל כך קשה להשאר בהן אחרי הלימודים. הוא היה עולה כל פעם מחדש. והיא הייתה צריכה להתבונן בו, להתרכז היטב ולנשום. כי עוד רגע, ממש עוד שניה מישהו נכנס, והיא רוצה להיות עבורו לגמרי פנויה. *** אתמול, בחנות כלי הכתיבה קניתי לה קופסא ענקית של עטים. חיבקתי אותה ואמרתי לה שהיא יכולה עכשיו לאבד כמה שהיא רוצה ותמיד להיות בטוחה שיהיו לה עוד. ושאפילו אם ייגמרו לה כל העטים כולם - אני אקנה לה עוד. כי הרבה יותר חשוב לי שהיא תהיה רגועה ושמחה. מקסימום בארץ האיבוד יהיו מלא מלא עטים. שיחגגו להם.

#הקשבה #חמלה #סליחה #סיפורמהחיים #אנשים #אימוןאישי

פוסטים אחרונים

הצג הכול

קולות בתוכי

עכשיו, בדיוק עכשיו!!!!! - בזמן הבידוד הזה - זו ההזדמנות המיוחדת והחד פעמית שלי ואסור לי לפספס אותה: להרים סדנא דיגיטאלית לקליניקה ולהוציא ניוזלטר. לסדר את הבית ולתקתק כל פינה (כולל ארון הבגדים כמובן!)

  • Facebook Social Icon

© 2016 יערה מורי

by BesSite

אימון הווייתי בשיטת סאטיה בשילוב יוגה

פרדס חנה ורחובות

052-5453507

yaara@haderech-b.co.il.com

 

צרו קשר