אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי בספר "מומו וגנבי הזמן". ביקשתי אותו בספריה הציבורית. הספרנית נדהמה. "כולם מבקשים אותו השבוע! ילדה, אולי הייתה עליו איזו תוכנית בטלויזיה?" התביישתי להודות שבאמת הפרק ב"קריאת כיוון" סקרן אותי מאוד. לא אהבתי להיות כמו כולם. אבל הודיתי. לא ידעתי להסתיר.
הפעם השנייה הייתה בצבא, בגרעין הנח"ל. הספר עבר כמו "חפץ-עוצמה" בין החברים. כולנו קראנו אותו. מצאנו בו תשובות, אמת זכה שכה חיכינו לשמוע, והכל בשפע של מתיקות והומור. אפשר לומר שהתאהבנו במומו.
מומו נתנה תוקף למה שכולנו הרגשנו: שהעולם הזה מהיר מדי, שהמהירות הזו דורסנית ומחמיצה את העיקר, שהצורך להספיק מדלג על פני הרגשות של אנשים ומכהה את החושים, ושמה שבאמת מרפא את הכל זו... הקשבה. דרך עולם דימויים קסום, הסיפור על מומו, סידר את הדברים לידי תורה שלמה ונסך המון אור ואופטימיות.
כשנתיים לאחר מכן כמורה לתיאטרון החלטתי להעלות עם חבורת הילדים והילדות את הסיפור. במקביל פגשתי קבוצה משומרי-הגן (ארגון שמלמד חיים בטבע) שהחליטה להמחיז את הסיפור להצגה. הצטרפתי מיד. במרוצת השנים הם יהפכו לחברים אהובים ומשפחה שניה עבורי. אנשים קרובים שהחיים שלנו נשזרו אלה באלה. בהמשך השנים עוד אקרא את הסיפור על מומו שוב ושוב - אחזור אליו ברטריט ביער, ברכבת בהודו... ותמיד אגלה בו עוד שכבה ועוד דבר.
ביחד אנחנו מציגים את הסיפור כבר 12 שנים ביערות, חורשות, מדבריות, גינות קהילתיות ובכל מקום שהטבע פורש עלינו את חסותו. אני מאמינה שכבר אלפי אנשים היו חלק בחוויה הזו, ואני יודעת על לא מעט שחוזרים שוב ושוב. חלקם עוברים תהליך אישי: המפגש עם מומו יכול להיות משנה חיים וההצגה פוגשת אותם בכל פעם במקום אחר בחייהם.
זה בדיוק מה שקרה לי. אני רואה את עצמי מתפתחת לאורך השנים לאור הספר. קצב החיים שלי הואט ונרגע. התפנה עוד ועוד מקום למפגשים עם חברים ולמה שממלא לי את הלב ומשמח אותי. מומו היא המאסטרית הראשונה שלי להקשבה. תמיד הייתי מקשיבה היטב אבל מומו הציבה רף אחר לחלוטין. היום, כמאמנת סאטית, הקשבה זה המקצוע שלי.
בהמשך הפכה קבוצת התיאטרון לעמותת "פשוט - תיאטרון יער". יש לנו הצגות נוספות, להקה צוענית ואפילו תוכנית לימודי תיאטרון-יער. הרוח החיה מאחוריה הוא השחקן גד-אנדריי פור.
את ההצגה "מומו וגנבי הזמן" אנחנו מעלים מספר פעמים בשנה בסתיו ובאביב (אחרת חם או קר מדי) במקומות שונים בארץ. אנחנו תמיד מגיעים לסוף שבוע שלם: נפגשים ביום שישי, מארגנים את ה"במה", עושים חזרות, אוכלים סביב המדורה, ישנים בטבע, משוחחים ומדברים מהלב. ההצגה היא רק הסוף של החוויה, הדובדבן בקצה סופ"ש קסום (ובדרך כלל גם מצחיק מאוד) בטבע עם חברים אהובים.
לאורך השנים התאמתי את עצמי לצרכי ההצגה וגילמתי כמעט את כל הדמויות. מכל הדמויות מומו היא האהובה עלי. כשאני מגלמת את מומו אני מרגישה שאני יכולה להתחבר לחלק מיוחד בתוכי. לילדה התמימה, נטולת המסכות, הפשוטה, שכל רצונה הוא לאהוב, לשחק ולהיטיב. אותו חלק בתוכי שיכול להרגע ולסמוך על זה שכל מה שנחוץ זה פשוט... להקשיב. ברגעים האלה אני יודעת שאני נותנת מתנה אמיתית ועמוקה מתוכי בעולם.