"... מה שהיטיבה מומו לדעת מאין-כמוה היה ל ה ק ש י ב. אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד; הן כל אחד יודע להקשיב!
אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו.
היא ידעה להקשיב כך, שבני אדם שוטים העלו פתאום בדעתם מחשבות נבונות... כך שאובדי עצות או הססנים ידעו לפתע בדיוק נמרץ מה רצונם. בישנים וחישנים מצאו בליבם הרגשת חרות ואומץ. אומללים ומדוכדכי-נפש מצאו בטחון ושמחה..." (מיכאל אנדה)
אימון סאטי מבוסס על הקשבה. מטרתו להרחיב את החופש שלנו.
כמאמנת, הדבר המרכזי, כמעט היחיד, שאני עושה, הוא להקשיב. מדובר על הקשבה יוצאת דופן, בכמה רבדים ודרכים. הדבר הראשון שמתאפשר מתוך ההקשבה הזו הוא שהמתאמנת לומדת להקשיב לעצמה.
כמה נדיר לחוות הקשבה נקייה. רוב האנשים לא למדו להקשיב ונוטים למהול את ההקשבה עם עצה, שיפוט, הבעת עמדה או הכוונה. אז ההקשבה מאבדת את הטוהר שלה ולכן גם את האפקטיביות שלה.
כשמקשיבים לנו הקשבה נקייה, ללא שיפוט, ייעוץ או הכוונה משהו חדש קורה. זה נותן תוקף לרגשות ולמחשבות הכמוסים ביותר שלנו. אז האדם מתגלה. קודם כל בפני עצמו.
הנחת המוצא שלי כמאמנת היא שכל בני ובנות האדם גדולים ומסוגלים להגשים את חלומותיהם.
יחד עם זאת, רובינו חווים תסכול.
מדוע? דפוסים ומשקעים שאספנו במהלך חיינו מגבילים אותנו. ניסיון החיים שלנו הוא לא עניין של העבר. הוא טבוע בתאים שלנו ונוכח בהווה בכל רגע ורגע. הוא משתקף בגוף שלנו בצורת תחושות.
זו גם הבשורה הטובה: בגלל שהמשקעים נוכחים בהווה אפשר לטפל בהם. שהות עם התחושות מאפשרת תהליך פירוק של המשקעים ומנטרלת את המנגנון האוטומטי של ההרגלים.
כשהמשקעים משתחררים מתחוללת פריצת דרך והחופש שיש למתאמנת בחייה גדל ומתרחב. האדם חופשי לבטא את הידע והיכולות האינסופיות הגלומות בתוכו. זהו תמצית שיטת סאטיה: הידיעה והדרך להרמוניה ואושר בחיינו נמצאות בתוכנו. התבוננות בגוף והקשבה פנימה מאפשרות לשחרר את המגבלות ואז הכול אפשרי.
האימון הסאטי הוא שילוב בין הקשבה לתחושות, לנשימה ולשפה. המתאמנת מביאה חומרים מחייה והמאמנת, נקייה משיפוט, מקשיבה, מסיבה את תשומת ליבה לפערים בין התפיסה שלה לבין המציאות ומספקת את המרחב המוגן שמאפשר חקירה וגילוי עצמי.
אני מאמינה שכל אדם, בכל נקודה בחיים, גם במצבים הקשים ביותר שנראים לכאורה חסרי סיכוי, יכול או יכולה לחולל מפנה בחייו ולעבור טרנספורמציה. את האמונה הזו אני מבססת על ניסיון החיים שלי, ועל ניסיונם של אנשים רבים סביבי - צעירים ומבוגרים.
אני גם מאמינה, שהדרך לצמיחה, התפתחות וריפוי מצויה בתוכנו פנימה. שהתשובות נמצאות אצל האדם עצמו ושכל שיש צורך הוא... להקשיב. כמאמנת אין לי אפשרות, לכן, לתת תשובות ולייעץ. יש בכוחי להקשיב, ומתוך כך לסייע לך להקשיב לעצמך.
בספר "מומו" מתואר רגע שנחרט בליבי: מומו הילדה נמצאת בסכנה ממשית. חברתה, קסיופיאה הצבה, מציעה שילכו ל"בית שומקום", מקום מיוחד בו ימצאו מקלט. מומו חושבת שזה רעיון מצוין ומציעה להרים את קסיופיאה, הצבה האיטית, כדי שיוכלו לרוץ ולברוח מהר יותר. "לא" אומרת קסיופיאה. "למה לא?" שואלת מומו. "הדרך בתוכי" - משיבה הצבה הקסומה. והן מתחילות ללכת. לאט. ומגיעות בדיוק בזמן.
אני יודעת שהייעוד שלי הוא להזכיר לאנשים שהדרך בתוכם ושאם ילכו כך, ובדיוק בקצב שנכון עבורם יגיעו בדיוק ובזמן למחוז חפצם.