אבלות


בשבועות האחרונים, היה לי מפגש עם אבלות. לא שלי אלא של קרובים, חברים ומתאמנים. מה שעולה אצל רובם או כולם זו הבקשה, המשאלה: "שפשוט יניחו לי להרגיש את הכאב".

כי הרבה אנשים לא נותנים. באים ומנחמים ומגלגלים שיחות חולין. ובעצם זה מה שאנחנו חושבים שבאנו לעשות. קוראים לזה "ניחום אבלים".

אבל מה זו באמת נחמה? איך מנחמים אם ששכלה את ביתה? אישה שבעלה נרצח? נער צעיר שאמו נפטרה?

המשפט הזה... "שלא תדעו עוד צער". למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים אותו בעצם?

דבר ראשון, הרי רוב הסיכויים שנדע. כל עוד אנחנו בחיים - הצער, הכאב והאובדן הם חלק בלתי נפרד מהם. כנראה שנאבד עוד אנשים יקרים לנו, ואם לא, אז את עצמינו.

שנית – מי עסוק בזה עכשיו - האַבֵל או המנחם?

אם למשל, אבדתי אדם קרוב לי, האם אני עסוקה כעת בדאגה שאני עלולה לאבד אדם נוסף? הרי אני מעדיפה לא לחשוב על זה בכלל. זה הצער של הרגע הזה שמעסיק אותי. הצער עכשיו הוא כל כך עמוק, והוא מספיק. די והותר.

אז למה אנחנו אומרים את זה? מבוכה... אנחנו מנסים "לשלוף" את האדם האבל מהתהום, באמירות שונות, סתמיות, בשיחות חולין. רק שלא ירגיש,

אבל כשאנחנו מנסים "לשלוף" אותו מהאבל, בהרבה מקרים אנחנו כופים מצב שלא באמת מתאים לו ומאלצים אותו להעמיד פנים. יש בכך כל כך הרבה מאמץ.

"כשאני באה לשבעה זה כמו לבוא לעבודה. אין לי זמן להיות לרגע עם מה שעובר עלי. כשתגמר השבעה אז יתחיל האבל האמתי."

סיפרו לי חברות שאבדו את אביהן לאחרונה...

השבעה אמורה להיות הזמן להתחיל לעבד את הכאב. איך היא הפכה להסחת דעת? מה פספסנו לאורך הדרך? למה אנחנו עושים את זה?

***

אני חושבת שקשה לנו לראות אותם שם. כי התהום הזו מפחידה אותנו בעצמינו. אנחנו רוצים לפתור את הכאב להציל אותם. אבל האמת היא שלאבל אין פתרון וכנראה שאין בעולם דבר כואב יותר מאובדן.

***

אז, בפעם הבאה שאתם פוגשים אדם אַבֵל אני מזמינה אתכם, רגע אחד לפני שאתם נכנסים אליו, לעצור. לשאול את עצמי איך אני מרגיש?

איך אני מרגישה?

אני נבוכה? - כי אני לא יודעת מה לומר להורה שאיבד את ילדיו? אני עצובה עד עמקי נשמתי? - כי זה מזכיר לי את האבל הפרטי שלי שאף פעם לא סיימתי לעבד? אני מפחדת? - כי אני מרגישה את הזיקנה מתקרבת גם אלי ואני מאבדת את כוחי? אני חסרת אונים? - כי אני לא יודעת איך לעזור לו, וגם לעצמי, מפני המוות?

רק מהמקום שבו אנחנו מעיזים לפגוש את עצמינו לגעת בתהום הזו שבתוכנו נוכל להיות עבור האדם האַבֵל

כשנמצאים בתהום הזו יחד אפשר להחזיק ידיים,

ובזה יכולה להיות מעט נחמה.

#אבל

1 צפיות
  • Facebook Social Icon

© 2016 יערה מורי

by BesSite

אימון הווייתי בשיטת סאטיה בשילוב יוגה

פרדס חנה ורחובות

052-5453507

yaara@haderech-b.co.il.com

 

צרו קשר