לאהוב אנשים


זה הפוסט הכי חשוף שקיבלתם ממני עד היום.

כתבתי אותו שלשום עצובה, וקצת כועסת.

אני לא אוהבת לשתף במצבים האלה.

יש מספיק עצב וכעס בעולם גם בלעדיי.

הפעם החלטתי שכן.

***

תמיד הייתי אנדרדוג. אחרת. אבל האחרת הלא פופולרית. לפעמים אני כל כך אנדרדוג שאני אפילו לא מבינה שאני אנדרדוג. כל כך אני לא מצליחה לזכור את הנורמות והדעות של הסביבה שלי. שבלי כוונה אני אומרת או עושה את הדבר הכי לא נכון... אני לא עושה "דווקא", זה פשוט יוצא ככה, שזה אחר.

כמו להיות בסדנא עסקית, ולשמוע את כולם משתפים את החלום שלהם ולשתף גם. בהתרגשות. ולא להבין למה האוויר בחדר חנוק פתאום ואף אחד לא מסתכל עלי. אולי משהו בקצב של הדיבור לא נעים? אולי שידרתי משהו שלילי? אני לא נראית טוב היום?

ואז לראות את כולם בהפסקה מדברים, אבל כמעט אף אחד לא איתי. ורק בסוף של הסדנא מפטפטת עם אחת המארגנות. והיא אומרת לי: "דבר ראשון, את כל העניין הזה של האימון לערבים, לא להזכיר, במצב של היום..."

לפעמים אני כל כך אנדרדוג שאני בכלל לא מבינה כמה שאני אנדרדוג, שעבורי ברור שלאפשר תהליכים של הקשבה וריפוי במכל המגזרים, לרבות במגזר הערבי שחווה כל כך הרבה סבל... לי ברור שזו תרומה לעולם. פחות סבל, פחות זעם, פחות אלימות, יותר אהבה. טוב לכולם.

אני מאמינה בבני אדם, בטוב שלהם באשר הם ובזה שהאלימות, העויינות ומה שנחשב "רוע" זה ביטוי של הרגלים אוטומטיים. שבעבודה רגשית נכונה ניתן לעבור איתם טרנספורמציה, ולשחרר אותם מהתודעה לתועלת האדם עצמו והחברה. (הרי אף אדם לא מרוויח מלהיות כועס ושונא. הכעס מעכל קודם כל את האדם הכועס. או כמו שאמרו גדולים וחכמים ממני: כעס זה לשתות כוס רעל ולצפות שמישהו אחר ימות.)

ואז בפעם ה"מי יודע כמה" בחיי אני מתעוררת ומבינה שרוב האנשים לא חושבים כמוני. אני צריכה להזכיר לעצמי שבלי לשים לב נגעתי בעצב רגיש. אהבת האדם הערבי. זה נהיה פחות לגיטימי... להתייחס לבני ובנות המגזר הערבי כשווים ושוות מן המניין. לאהוב ערבים, זה לא כלכלי. עדיף להצניע... צריך להסתיר.

כואב לי הלב כשאני כותבת את זה מזכיר לי ימים חשוכים מההיסטוריה אבל זו האמת שאני פוגשת.

העולם השתנה. זה לא תמיד היה ככה. ככה נדמה לי. אני לא זוכרת כל כך הרבה שנאה לפני 20 שנה. ובכל זאת זה יום משמעותי של נקודת ציון* אולי רק הפרספקטיבה שלי השתנתה? מה אתם אומרים? מצד שני, גם לא השתניתי הרבה. תמיד הייתי אנדרדוג. ובדרך כלל לא הבנתי שאני אנדרדוג פשוט הייתי עצובה אם לא היו מדברים איתי בהפסקה.

אז עכשיו כשנזכרתי שאני אנדרדוג, עכשיו כשאני מודעת יותר למה מצפים ממני אני לוקחת נשימה עמוקה ושוקלת שוב את דבריי ...

ומחליטה להגיד בדיוק אותו דבר: אני אוהבת ערבים, אני אוהבת יהודים, אני כועסת על חלקם מאוד – ערבים ויהודים, אני כואבת מאוד מאוד מאוד. אני אוהבת בני אדם. נקודה. ואם זה נשמע לכם פוליטי. אם זה נשמע לכם שמאלני, יפה נפש. מי שרוצה לשפוט אותי לפי הדעות שלי ... אין לי מה לעשות לגבי זה... אני יכולה רק להצטער. הפסדתי אתכם, ואת זה לא רציתי. יכולתי לאהוב גם אתכם (אם היינו מכירים). אבל אני מזכירה לעצמי שגם אתם הפסדתם אותי, וזה חבל כי אני חמודה וכי אני נותנת אותו ערך לכולם. יהודים, ערבים, ימנים, שמאלנים, הומואים, לסביות, סטרייטים לא עלינו, אתיופים, חד הוריים...

לכל מי שפספס - אני לא מאמנת שמאלנים וערבים. אני מאמנת בני אדם. באשר הם. רוצים לשפוט אותי על זה? מה לא חבל? מה לא עדיף להיות בסבבה ולהתחבק?

מי ייתן שעוד 20 שנה נתבונן אחורה בהתרוממות נפש על הטרנספורמציה שעשינו ואיך הצלחנו לצאת ממקום של כל כך הרבה שנאה לחיים שלווים אוהבים והרמוניים. אמן.

* יום השנה לזכרו של יצחק רבין ז"ל


2 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

קולות בתוכי

עכשיו, בדיוק עכשיו!!!!! - בזמן הבידוד הזה - זו ההזדמנות המיוחדת והחד פעמית שלי ואסור לי לפספס אותה: להרים סדנא דיגיטאלית לקליניקה ולהוציא ניוזלטר. לסדר את הבית ולתקתק כל פינה (כולל ארון הבגדים כמובן!)

  • Facebook Social Icon

© 2016 יערה מורי

by BesSite

אימון הווייתי בשיטת סאטיה בשילוב יוגה

פרדס חנה ורחובות

052-5453507

yaara@haderech-b.co.il.com

 

צרו קשר