להחליף גלגל בתודעה - מחשבות לחג הפסח בעקבות פנצ'ר


תולה כביסה ונזכרת בכל אותם דברים שנפלו לי מהחבל.

זה מתחיל מהזמן הקרוב – טלפון ששכחתי לעשות אתמול לחברה קרובה; מערך שהייתי אמורה לשלוח לתלמידים; לקנות אוכל לחתולים... אבל זה הולך ומתרחק אחורה - מסמך שנדרשתי להנפיק לפני חודשיים, מכר שנוצרה ביננו אי הבנה לא נעימה, ועוד ועוד. מחויבויות קטנות, על סדר היום שלנו שנערמות על שולחן העבודה הפרטי של התודעה הפרטית שלנו ומערפלות אותה באין רואה. חוץ מאשר אנחנו. לפעמים.

אני רואה. לפעמים. כל פספוס כזה – של טלפון פשוט שלא נעשה, של קבלה שאני אמורה להוציא, או עניין לא פתור עם אדם זה או אחר, יוצרים אצלי כיווץ סמוי מהעין בכל פעם שאני נזכרת בהם. מין גל עדין של בושה, או חרטה, או אשמה, או פחד... האמת שזה לא כל כך משנה. יש קשת רחבה של שמות שמצאה השפה לאותה תחושה לא חביבה שניתן לכנותה בשם כולל "חוסר נעימות" ואולי אפילו כאב. אותה תחושה שמקטינה אותנו ומצמצמת את האור שלנו שיכול לפרוץ במלוא העוצמה. לעיתים היא מאוד מתוחכמת: היא מנמיכה אותנו כל פעם באלפית מילימטר. זה כל כך קטן שלא שווה לטרוח להיאבק בזה. אלא שהיא פועלת בחדרי חדרים, מאחורי מסכי התת-מודע, גם בשעות שהערנות שלנו לא במיטבה. עוד אלפית מילימטר ועוד אחת. ולעיתים ביום אחד יש יותר מאלפיים רגעים והנה כבר שקעה השמש ואיבדנו שני מילימטר. תחשבו כמה אנחנו מאבדים בשנה!

הניקוי - השקטת תנודות התודעה

כל שנה, קצת אחרי חג פורים, כשהטבע מתחדש עם בוא האביב, מתחילה גם בי איזו התחדשות. זה מתחיל להיוולד כיצר קמאי ופראי – הוא יצר הניקוי. בתקופה הזו מתעוררת בי כמיהה להיפטר מהישן והמיותר, לנקות את אותן פינות מאובקות ששכחתי (או לא הספקתי) לגעת בהן במהלך השנה. לארגן בארגז גדול את כל הגרוטאות למיחזור בגנים, להפריד את הנייר, הבקבוקים והבגדים שאני רוצה למסור בשוק ההחלפות, לנקות היטב את ארונות המטבח והאמבטיה וללבן מה שדרוש ליבון. ככל שאני מתקדמת, היצר מתחזק: לערימת הניירת, הביורוקרטיה הנשכחת, תיקונים שונים בבגדים או בבית, והקלסרים השמנמנים. הכול נראה לכאורה מסודר אבל מתחת לפני השטח - אי סדר מצטבר. הצורך הזה להתנקות מגיע ממקום עמוק מאוד.

אם שאלתם את עצמכם, אני לא מתחזקת, לפחות לא במובן היהודי של המילה. אבל אני כן מתקרבת יותר לעצמי והצורך להשקיט את התודעה הוא מטרה מאוד מרכזית בחיי. השקטת התודעה עוברת אצלי דרך תהליך הניקוי. תהליך הניקוי החיצוני הוא רק צעד בדרך לקראת הדבר האמיתי - הגבלת תנודות התודעה.

"היוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה ". כך פותח פטנג'לי את ספרו "היוגה סוטרה של פטנג'לי", אחד מהטקסטים העתיקים ביותר של היוגה. בין התנודות או ההפרעות של התודעה - עייפות, כעסים, פחדים, השתוקקויות ועוד... התנודות מרחיקות אותנו מהיכולת להיות מחוברות/ים לרובד היותר עמוק ומהותי של ההוויה שלנו. התנודות הן למעשה כמו גלים בים. אין צורך וגם אין יכולת להעלים אותן, אבל ככל שהן מוגבלות ושקטות, כך מתבהר האוקיינוס וניתן לראות את הקרקעית. הרובד העמוק של מי שאנחנו.

בהאטה יוגה פרדיביקה (גם הוא אחד הכתבים העתיקים של היוגה, מן המאה ה-14) מודגש, בתחילת הפרק הראשון, שעל היוגי לתרגל בחדר נקי מאוד, שיש לחדש את הטיח שלו מדי יום ביומו. הלכלוך במדפים, הבלגן בבגדים, המשימות הלא גמורות, ההיתקלויות הקטנות, מכבידים למעשה על התודעה. הם מייצרים גלים בתודעה ובאוקיינוס ומרחיקים מהיכולת להיות ברובד העמוק יותר של ההוויה. הניקיון שלהם הוא רק ההתחלה. זה הבסיס שיכול לאפשר את המשך התהליך –השקטת התנודות העמוקות יותר. אותם דפוסים עמוקים ומכשילים שקשים יותר לשינוי.

ניקיון פסח עבורי הוא צורך נפשי בפינוי שולחן העבודה של התודעה שלי. עם כל בגד שאני תולה לאוורור מתאווררות גם מחשבותיי. מעין חשבון נפש פנימי שרוצה להיעשות, אך קבור בים של מטלות יומיומיות עד שנשכח וחומק מהעין. במובן נוסף, החפצים הם רק סמלים לצדדים מסוימים בנפש שלנו. סידור של המרחב החיצוני הוא הזדמנות לארגן את עצמינו מחדש. וההיקשרות, הו, ההיקשרות... לוותר על מה שאיננו זקוקים לו עוד, עם כל הכאב הכרוך בכך. ובנוסף - לא רק לבחור ממה אנחנו רוצים להפטר אלא גם היכן למקם את מה שנשאר: במחסן או במקום מרכזי בנפש שלנו?

אני יודעת שלחלק מהאנשים החוויה הזו מוכרת, בעוד לאחרים ניקיון הבית אף פעם לא היה כלי משמעותי לניקוי פנימי של הנפש. אנו אנשים שונים והדרכים אל התודעה מפותלות ואישיות מאוד. ובכל זאת, אני מזמינה את כולנו להתנסות. כן. לנקות. את הבית. ואם לא את כולו אז חלק, קצת, אפשר אפילו פינה קטנה, מדף, מגירה שלא נגענו בה שנים... וגם להתבונן. פשוט להתבונן מה שלומנו בתוך כך (ואני לא מתכוונת לעיטושים מהאבק :).

התחדשות - תודה למלך בדולינה

"אנחנו רק צריכים לא לפחד, לדעת שתמיד יש לנו אופציה, שאנחנו לא חסרי אונים." אומר מלך בדולינה בעמוד 72.

את עיקרי הדברים שכתבתי למעלה כבר חשבתי ואף התחלתי לכתוב בטיוטה ביום שבת לפני שבועיים. אבל לא הגעתי לפרסם אותם ברבים, ורק ביום שני, כשתליתי כביסה, הושקטו לרגע גלי התודעה והמילים החלו להיכתב בבהירות. והנה גם נזכרתי שבאותו יום שבת קרה אירוע יוצא דופן.

לעת ערב קפצתי לחלקת יער אהובה שבה עמדתי לקיים שיעור יוגה שבוע לאחר מכן. בדקתי את המקום ובדרך חזרה, לאחר שנכנסתי לרכב, שמעתי את הצליל הבלתי נעים שנשמע בערך כך: פפפססססססססססססססססססס. יצאתי מהאוטו והגלגל הקדמי השמאלי שלי היה נראה במשבר עמוק. חסר רוח חיים במלוא מובן המילה. השמש עמדה לשקוע והייתי ביער לבדי. "אין מצב שאני מחליפה את זה" חשבתי לעצמי, וכשנכנסתי חזרה לאוטו והתנעתי, הבנתי ש"אין מצב שאני לא מחליפה את זה." אין מצב לנהוג ככה... אי משם נזכרתי בסיפור רחוק שקראתי לפני הרבה שנים. היה נדמה לי שגם מלך בדולינה היה תקוע עם איזה אוטו באמצע מדבר. לא זכרתי את הפרטים אבל זה נתן לי כוח להמשיך.

הוצאתי את כל האביזרים מהרכב והתחלתי להעלות את האוטו על הג'ק. השמש כבר שקעה לגמרי והיה חשוך. מוזר... גם לפני כמה שבועות היה לי פנצ'ר. שלושה נערים מתוקים עזרו לי אז מיד בהחלפה וגם הסבירו לי איפה לשים את הג'ק. זה לא שהיו לי הרבה פנצ'רים בחיים והגלגלים די חדשים אז כנראה שפשוט קיבלתי שיעור הכנה לפני המבחן. נזכרתי שעדיף קודם לשחרר את הברגים. ניסיתי, אבל באף כיוון, אף בורג לא היה נראה כאילו הוא חושב להיפתח.

"זה נגד כיוון השעון או בעד כיוון השעון??" צעקתי לרני הנהדר, החבר הטלפוני שאתו אני מתייעצת בעניינים חשובים באמת. "זה נגד כיוון השעון אבל הם סוגרים את זה בדיוק ככה שאישה חזקה לא תוכל לפתוח" הוא אמר לי. ונאוה, מהעבר השני של הקו הוסיפה "תקפצי על זה!". "אה", הוסיף רני, "ואם את רוצה נבוא אליך ונעזור לך בלי בעיה. אנחנו כבר ליד האוטו. רק תגידי." "איזה חברים!" חשבתי, רק בשביל לשמוע את זה כמעט היה שווה לפנצ'ר את האוטו... "אני אנסה," אמרתי לו, "ואם ממש אתקע אז אתקשר". רציתי לחסוך להם את הסיבוב הזה שהוא לא כל כך קטן.

מזל שבאוטו היו לי נעלי הרים להחליף את הקרוקס המרופטים שהיו לי על הרגליים. החלפתי והתחלתי לקפוץ. באופן מרגש מאוד, כמו פקק של בקבוק שמפניה, נפתח לפתע הבורג הראשון. "פתחתי את הראשון" – סימסתי לרני כדי שידע שהמצב אופטימי. (וגם כי הייתי ממש גאה!). אחד אחרי השני החלו להיפתח כל ארבעת בקבוקי השמפניה הפרטיים שלי. "פתחתי את כולם!" סימסתי לו לאחר מספר דקות והתחלתי לסובב את הג'ק.

מי שמכיר אותי יותר מההתחלה שלי, יודע בוודאי איזה נס זה, שאני – שהייתי נבהלת מאוד מדברים טכניים ולא ממש מצליחה בהם– עשיתי זאת בעצמי. לקח לי די הרבה זמן להרים את האוטו. אחר כך להצליח להרכיב את הגלגל ולקפוץ על המברג בכיוון השני. כשהגלגל הוברג כבר הרגשתי עמוק את שמחת הניצחון! מלחמת שחרור קטנה ופרטית משלי - מדפוסים, מפחדים ומאמונה ש"את זה אני לא יכולה"- הגיעה לסיומה בניצחוני המלא. להוריד את האוטו בחזרה כבר היה ממש פשוט. הייתי מאושרת עד הגג. מספר שנים של ניקיונות אביב (ועוד עבודה פנימית שלא מחויבת לשום עונה) אפשרו לי לעבור שינוי עמוק, וככה – בחושך, לבד, ביער - להחליף גלגל ולהמשיך משם לסיפור אחר.

חג החירות – חירות פנימית

בדרך חזרה חשבתי על היופי. כיצד לאחר ההתנקות מגיעה ההתחדשות. לאחר שאנחנו מנקים מעצמינו את אותם דפוסים מגבילים, מחשבות ורגשות שליליים, אמונות ותפיסות ששובות אותנו - יש לנו אפשרות להתחדש. להיות אחרים. לברוא את עצמינו מחדש. החירות היא היכולת להניח למי שהיינו. היא היכולת לוותר על ההיקשרות, לא רק לחפצים ולזיכרונות, אלא גם להגדרות של מי שחשבנו שאנחנו – ביישנים, כעסנים, תמיד נחמדים, מצליחנים, נכשלים, אהודים או לא אהודים. היא היכולת לאפשר לעצמינו להיות גם וגם וגם וגם וגם - מתוך חופש בחירה מלא. ההתנקות מאפשרת לנו להיות באמת באמת בני ובנות חורין, לעשות את כל מה שאנחנו רוצים. ואז אפילו להחליף גלגל, לבד, ביער, בחושך.

ועוד הרבה דברים הרבה הרבה יותר גדולים מזה.

האפיקומן

אני חושבת שגם ניסים נוטים לקרות יותר כשהתודעה שקטה ופנויה. אולי משום שאנחנו מחוברים כך טוב יותר לזרימה של העולם. אני קוראת "ניסים" לאותם דברים מופלאים (קטנים או גדולים) ש"פשוט מסתדרים" באופן פלאי מאוד מאוד לטובתנו. ביום שלישי האחרון הרגשתי קצת חלשה. נחתי בצהריים וכשקמתי הרגשתי שיש לי מתח בגב שצריך להשתחרר. כשעה לאחר מכן לקחתי ערימת חפצים קטנה למסירה בשוק ההחלפות. בדרך חזרה, באחד הרחובות עצר אותי חבר. "את מוכנה לקבל מסאז'? יש לך חצי שעה?" הוא היה צריך להתאמן במסאז' תאילנדי ומי שהייתה אמורה להגיע בדיוק ביטלה... אז עזרתי לו. מה, לא נעזור לחברים??

מאחלת לכולנו חג אביב שמח.

שנאפשר לעצמינו להתנקות – מבחוץ ומבפנים.

שנאפשר לעצמינו להתחדש בכל המובנים.

ושנבוא אל החירות שלנו. אותה חירות שנובעת מהידיעה הפנימית ששום דבר לא יעצור אותנו מלעשות את מה שאנחנו רוצים באמת.

חג שמח :)


  • Facebook Social Icon

© 2016 יערה מורי

by BesSite

אימון הווייתי בשיטת סאטיה בשילוב יוגה

פרדס חנה ורחובות

052-5453507

yaara@haderech-b.co.il.com

 

צרו קשר