top of page

לצאת מתקיעות של נצח בפחות משעתיים וחצי

יום שישי בצהריים, אני נכנסת עם בתי התינוקת לאוטו אחרי מפגש חברים בבית קפה. היה נחמד ועכשיו זמן מעולה לחזור הביתה למנוחת צהריים, פיצוי על לילה לא מוצלח. אני מתניעה, עושה פרסה ברחבת הכורכר שבה חניתי, משהו מרגיש קצת מוזר באוטו, אני מניחה שזה בגלל האבנים. אבל כשמגיעה לכביש ומתחילה לנסוע זה ברור שהבעיה באוטו. עוצרת במקום. יוצאת, מסתכלת. 4 גלגלים מפונצ'רים (!!!) הלם מוחלט. מציצה רגע במקום שחניתי, אין שם דוקרנים... אבל כן אני מזהה איזה שלט קטן שפספסתי "החניה אסורה". ברגע הזה אני מרגישה... בום. כאילו נופל עלי העולם. אביב הספיקה להירדם בשניה הזו, ליאור בן-זוגי נסע לכמה ימים ובכלל לא זמין עכשיו ואני רחוקה שנות-אור משנת-הצהריים שכל כך ציפיתי לה. אולי גם דפקתי את כל הגלגלים בנסיעה הקצרה שעשיתי על הכורכר בלי אוויר? מי יודע כמה זה יעלה עכשיו.... זה בטח ייקח את כל הסופ"ש ואחריו ויסתיים באלפי שקלים... האוטו עומד בכביש במקום מסוכן, מפחדת להזיז אותו שלא אהרוס עוד. הילדה מתבשלת באוטו חם (עם מזגן, אוקי, אבל יולי בצהריים ברכב) ואני תקועה ברכב בלי גלגלים. מה אני עושה? מה אני עושה? אני מרגישה שגלגלי המח שלי גם כן תקועים. חוסר אונים מוחלט. מה שקורה מהרגע הזה והלאה הוא לא פחות ממדהים. אני מתקשרת לאחד החברים מהקפה, הוא מגיע ועוזר לי להבין לאן כדאי להזיז את הרכב ככה שיהיה במקום בטוח. חבר אחר מקפיץ אותי ואת בתי הביתה ומעלה את האפשרות שרק הוציאו לי אוויר מהגלגלים ולא פינצ'רו אותם ממש. הוא מגדיל לעשות ונכנס איתנו לבית כדי לעשות טלפונים ל"ידידים בדרכים", ארגון שעוזר בחילוץ ללא תשלום. מעביר להם פרטים ועוד חוזר לאוטו שלי אח"כ לאסוף פרטים נוספים ומיקום. חוזר אלי נציג מהארגון, איש מקסים ונדיב שאני מכירה ממקומות אחרים. הוא מגיע לאוטו, מבין שצריך וונטילים, נוסע להביא, עובר דרך ביתי לקחת מפתח לרכב, חוזר לרכב ומנפח את כל הגלגלים אחד אחד. הכול בהתנדבות. כשבתי מתעוררת, הוא כבר אחרי העבודה ובדיוק מגיע שוב להקפיץ אותנו לאוטו.

זהו, אביב ישנה פחות משעתיים וחצי ואנחנו כבר אחרי זה, נוסעות הביתה באוטו תקין. ואני, ברגע מסויים, חשבתי שזה ייקח נצח. יש המון מה ללמוד מהסיפור הזה, על טוב לב, עזרה לזולת ונתינה. אבל אני רוצה רגע להתעכב על מה שקורה לנו כשאנחנו מרגישות תקועות. (4 גלגלים מפונצ'רים, עם ילדה ישנה באוטו, בחום הצהריים זה ללא ספק הרגשת תקיעות) מה שקורה ברגע הכזה - בדרך כלל תעלה המחשבה האוטומטית שייקח לנו נצח לצאת מזה. כלומר אנחנו עושות קישור אוטומטי בין עוצמת התסכול וגודל הפער (בין הרצוי למצוי), לבין משך הזמן שייקח לצמצם את הפער הזה. וזה, בדיוק כמו לגבי יצירת זוגיות. אני מדברת עם כל כך הרבה נשים שמרגישות שמשהו תקוע להן והן לא נכנסות לקשר זוגי. ושניה אחרי שהן מדברות על התסכול, הן ממהרות לחרוץ גורל - שבטח ייקח נצח עד שהן יכירו מישהו באמת. במציאות, אנחנו באמת לא יודעות מה יקרה, כי כמו שסיפרתי לכן גם תקיעות שנראתה לי ממש רצינית השתחררה בפחות משעתיים וחצי... אגב, בבוקר אותו יום שבו הכרתי את ליאור, חוויתי פרידה מגבר אחר. הרגשתי מיואשת מאוד, כי אחרי כל התהליכים שעברתי "הנה זה שוב קורה לי" אם היית שואלת אותי בצהריים מתי תהיה לי זוגיות, אולי הייתי אומרת לך... נצח כי הפער בין הרצוי (זוגיות) למצוי (רווקות) היה אינסופי. והייתי בעומק התסכול. אבל במציאות אין קשר בין גודל הפער (בין מה שאנחנו רוצות לבין מה שיש לנו) לבין משך הזמן שייקח לנו לצמצם את הפער הזה. אני מזמינה אותך לקרוא שוב את המשפט הזה: במציאות אין קשר בין גודל הפער בין הרצוי למצוי לבין משך הזמן שייקח לנו לצמצם את הפער הזה באותו ערב הכרתי את ליאור ומאז אנחנו יחד. ככה שגם אם נדמה לך שאת שנות אור ממה שאת רוצה, אני רק פה כדי להזכיר לך שזו לא האמת. זה יכול לקרות כל רגע, אולי אפילו היום.

צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

כיף להתעלם מזה, אבל תראי מה זה פתח לה

אנחנו מתקרבות ליום הכיפורים ואני רוצה להזמין אותך להשתמש בזמן הזה כדי לגעת בפרק חשוב בדרך ליצירת זוגיות. לאחרונה דיברתי עם חברה שסיפרה לי כמה הידע הזה היה מרכזי בשער שלה לאהבה שלה. התרגשתי מאוד! אספר

Comments


bottom of page