11 ינו 20234 דקות
הי יקרה, מה שלומך?
צריכה תזכורת איפה אנחנו?
בפוסטים האחרונים אנחנו מדברות על הדינמיקה המבאסת שבה אנחנו מקבלות פחות ופחות יחס מהפרטנר. נעלבות, מתעצבנות ואומרות לו מה ש(אנחנו חושבות ש)בלב שלנו כדי להתקרב אבל התוצאה הפוכה... אנחנו רק מקבלות עוד פחות יחס כל הזמן.
בהתחלה דיברנו על הילד והילדה הפנימיים.
הבנו שגם אם יש לנו רצון טוב לתקשורת,
זה עלול לצאת לנו בתלונה (בגלל הכאב של הילדה שבתוכנו) ושתלונה היא לא דרך מוצלחת כל כך,
בגלל שהיא מכווצת לחלוטין את הילד שבתוך הגבר שמולי וגורמת לו להתרחק עוד יותר.
בפעם הקודמת הבנו מה זו תלונה (כשאני מעבירה לצד השני את המסר שאני סובלת בגללו ולכן הוא לא בסדר)
ראינו איך נוצרת תלונה (אנחנו מחניקות את הצרכים שלנו מתוך הנחה שהצד השני יודע אותם, ובסוף מתפוצצות בדרך זו או אחרת)
והבנו שהמפתח הוא לזוז מהעמדה המתלוננת והביקורתית שמרחיקה, לעמדה חשופה ומשתפת.
אבל.... איך עושות את זה???
בואי נתחיל:
הוא לא יצר את הקשר שרצית.
לא התקשר /יזם פגישה/ התעניין/ התייחס.
התעייפת מההמתנה. את מרגישה כבר עצבנית.
את שומעת בתוכך את הקול המתלונן.
את רק מדמיינת אותו ובא לך להגיד לו "למה לא עשית ככה וככה?!"
אבל את כבר מודעת לעצמך ויודעת שזה לא יקדם את הקשר,
ואת שואלת את עצמך
"מה לעשות עכשיו?"
דבר ראשון – קחי רגע עם עצמך.
אני יודעת שאולי הדבר האחרון שבא לך עכשיו זה להיות לבד – אבל זה יכול להיות פורץ דרך...
בעצם, חכי רגע.
אולי לפני שאת לוקחת רגע עם עצמך, פשוט בא לך לפרוק את הכעס?
יאללה, לכי על זה.
את יכולה להתקשר לחברה טובה שיודעת להקשיב, ושאת יכולה לסמוך עליה שלא תשפוט את מר-בחור בגלל הכעסים שלך ופשוט לשתף אותה בכל מה שבלב שלך. או להקליט הודעה קולית ארוכה עם כל מה שבא לך להגיד לו (או לצעוק ולהשתלח) ואז לשלוח אותה לעצמך (לא לו!!!!) או למחוק אותה. או לכתוב כל מה שבלב שלך, או להרביץ לכרית או לצאת ליער לצעוק... או פשוט לבכות ולפרוק את כל מה שיושב עלייך. כל דרך שעובדת לך לשחרר את הכעס.
כי הכעס, חשוב לזכור, גם אם הוא התעורר מולו, הוא קודם כל ואך ורק שלך.
את לוקחת עליו אחריות ומוצאת דרך לנקז מתוכך כמה שיותר מאנרגיה הרעילה הזו.
את תרגישי אחר כך הרבה יותר משוחררת.
וזה נפלא.
סגור?
יש.
התפנית מכעס? עכשיו קחי רגע עם עצמך.
את יכולה רגע להקשיב פנימה ולהתבונן אם יש תחושה כלשהי בגוף, איך הנשימה שלך ובעיקר לשאול את עצמך – "מאיפה אני מכירה את החוויה הזו שאני חווה עכשיו?" כלומר מה הילדה שבתוכך עכשיו חווה.
סביר להניח שאי שם תמצאי בתוכך ילדה שמרגישה שלא רואים אותה.
ילדה פגועה, עצובה או מפחדת שבסך הכל זקוקה לאישור שהיא אהובה וחשובה.
כן, היא ממש בכאב עכשיו,
נסי לגשת אליה בדמיון שלה ולהעניק לה את מה שהיא זקוקה לו – את האהבה הזו.
אולי בחיבוק, אולי במילים טובות.
עכשיו את, סביר להניח, מרגישה כבר קצת יותר טוב.
זה הזמן לעשות סדר ולברר.
מה הצורך של הילדה שבתוכי שלא נענה? (למשל – חוויה שהיא חשובה)
איך הוא היה מקבל ביטוי במציאות? (למשל -שהוא ייתקשר אלי אחרי הראיון)
אם הדברים ברורים לך, והלב שלך כבר רגוע יותר
זה הזמן לגשת אל מר בחור.
ליזום איתו תקשורת פנים אל פנים או בטלפון (עדיף לא הודעות כתובות שיוצרות המון אי-הבנות). חשוב לברר שהוא פנוי לשיחה ולא ליפול עליו (שניה לפני שהוא צריך להציג מצגת לכל המחלקה. זה יכול להיות מאוד לא מכבד. חשוב לברר את הפניות שלו כי אחרת השיחה מראש נידונה לכישלון כי הוא ירגיש, ובצדק, שזה נכפה עליו ויהיה בהתנגדות).
והנה מתכון שעבורי ממש עובד:
1. אני מוקירה אותו על משהו אמיתי ומוחשי בקשר שלכם. למה זה חשוב? כי זה נותן נראות גם לילד שבתוכו ועוזר לו להרגע ולהיות קשוב ונינוח. (למשל: "אתה יודע שכיף לי איתך ואני מרגישה חיבור ממש טוב בשיחות שלנו")
2. לשתף במה שהפריע לי (למשל: שמתי לב שהיה לי חסר שלא דיברנו אחרי ראיון העבודה שלי) - זה שלב לא הכרחי ולפעמים ממש כדאי לדלג עליו. שאלת המפתח היא האם גבול שלי נחצה או שפשוט לא קיבלתי משהו שרציתי. אם שום גבול לא נחצה אז אפשר לוותר על הסעיף הזה.
3. לשתף במה שאני צריכה ("הבנתי שאני צריכה להרגיש את הנוכחות שלך בכל התהליך הזה שאני עוברת של חיפוש עבודה")
4. להדגים. "להרגיש את הנוכחות שלך" זה מופשט ומבלבל. חשוב להיות ברורה וקונקרטית, (למשל: כשיש לי פגישות מיוחדות אני צריכה אותך איתי. ממש יעזור לי שתברך אותי לפניהן ושתתעניין אחר כך איך היה) – הוראות הפעלה מדוייקות.
5. השלב הכי חשוב: איך זה יגרום לי להרגיש? מה נרוויח מזה שנינו. (זה מאוד ייתמוך בי ויגרום לי להרגיש הרבה יותר ביטחון כשאני יודעת שאתה איתי זה מאוד מרגיע אותי וממש מוציא ממני את המיטב)
6. התעניינות: איפה זה פוגש אותו? (האם מתאים לך להכניס את זה לתקשורת שלנו? איך אתה לגבי זה?) - השלב הזה הוא סופר חשוב כי הוא לא לוקח כמובן מאליו את זה שמר-בחור חייב לספק לי את מה שאני צריכה. ממש לא. אני זוכרת שאני עצמאית ויכולה לנהל את עצמי ואת הרגשות שלי ושאני כאן מתוך בחירה, של שנינו.) השלב הזה הוא הזדמנות לפתח שיחה על הנושא ממקום קרוב ובלב פתוח.
זה המתכון.
את יכולה לראות איך שיחה כזאת שמתנהלת מתוך הבוגרת שאת, שבה אנחנו לוקחות אחריות על הרגשות הילדיים שבתוכנו, יכולה לפתוח ולקרב הרבה יותר מאשר מטח של תלונות.
כן, אני יודעת שקשה לומר "אני צריכה אותך".
התרגלנו להיות נשים עצמאיות וזו עמדה פגיעה להצטרך את האחר.
אבל הי, האם זו לא המהות של קשר?
להודות בזה שאנחנו נכרכים זה בזו?
שהלבבות שלנו נמצאים בכף ידו של האחר ושאנחנו זקוקות לעדינות ורגישות במגע באיבר השברירי הזה... הלב?
אז אנחנו משלימות עכשיו את הסדרה הקצרה שלנו "איך לצאת מהדינאמיקה המבאסת וליצור חיבור וקרבה". אני מקווה שהמדריך הקטן שיצרתי לך יהיה עבורך סופר משמעותי ותוכלי ליישם אותו כבר בקרוב.