הוויה מדבקת

נסיעת הרכבת שהייתה אמורה להימשך כ40 דקות אורכת כבר כשעה ורבע. את מדיטציית הבוקר שתכננתי לעשות בה החליפה הצטופפות בעמידה וישיבה לפרקים בין התרמילים הגדולים של החיילים בהתאם לצורך והאפשרות. במעבר הקרונות בין הדלתות דחוסים איתי כמה עשרות. עכשיו אני שוב יושבת. יותר נכון מצטנפת. מצטופפת לנקודה הכי קטנה שאפשרית לי על המדרגה מול הדלת. מודה על שנים של יוגה שהביאו אותי לרגע שאני יכולה לשבת במנח הזה ושנים של מדיטציה שהביאו אותי לזה שבמצב הזה אני יכולה לעצום את העיניים ולהתבונן בתחושות הגוף והנשימה.
 
 הרכבת עוצרת ואנשים צריכים לרדת ולעלות. הדלת שנפתחת זו זו שמימול, ככה שאני לא צריכה לזוז.
 
 עשרות האנשים הדחוסים מתקשים לנוע (ולנשום) ומתחיל להיות מתוח.
 
 ''תנו לרדת!''
 
 ''תפנו מקום!''
 
 ''יאללה זוזו כבר!''
 
 הדופק שלי מתחיל לעלות. ההתלהמות הזו מבהילה אותי. אני מפחדת שתתפתח לאלימות. מרגישה את העצבנות באויר. ואני חושבת לי: בטח יש כאן אנשים שסובלים מקלסטרופוביה. איך הם שורדים? כמה אנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה נמצאים איתי כאן עכשיו ובטוחים שאנחנו עומדים להתפוצץ? לא פלא שאנשים נהיים לחוצים ומתוחים כמו קפיץ. וכשההתלהמות עוד קצת מתגברת אני חושבת לי ''אולי להתערב?'' אבל ההרגשה שלי היא שכל דבר שאגיד רק יוסיף למתח. אז אולי, הלוואי, המדיטציה הזו תשפיע איכשהו בדרכה המסתורית. ואולי זו בכלל התשוקה שלי להמשיך להתכנס בשתיקה מנותקת מכל זה. ואני ממשיכה לשבת בדממה עם עצמי.
 
 אנשים מצליחים לרדת ולעלות וזה קצת מרגיע את הרוחות. אבל לא לכולם יש מקום. אנשים נשארים על הרציף.
 
 ''אין מקום'' אני שומעת מישהו צועק להם.
 
 ואישה אחת שנשארה על הרציף מתחננת: ''אבל אני חייבת להגיע לבאר שבע. חייבת.''
 
 ''גברת אין מקום'' עונים לה. ''כולנו צריכים להגיע''
 
 ''אבל אני חייבת!''
 
 וכנראה שהמדיטציה הזו פועלת את פעילותה.
 
 מחברת אותי לכוח של חמלה שגדול ממני.
 
 משהו מתוכי בועט אותי לקום בלי שהוא מתייעץ אם אני מסכימה: ''תנו לה לעלות. אולי יש לה עניין בריאותי. אני יכולה לרדת.''
 
 ושקט. אני עוד רגע המומה מפרץ הנדיבות והצדיקות הזה שהשתלט עלי. לא הייתי מוכנה לו.
 
 (ועם יד על הלב, בטח לא הייתי מסכימה לו אם הוא היה מתייעץ איתי אחרי הנסיעה הסיוטית שעברתי)
 
 ''היא כבר עלתה'' עונה לי מישהי בעדינות.
 
 שתינו נשארות על הקרון.

וכמה רגעים אחר כך שומעת מישהי אומרת משהו למישהו בעדינות כזו, איזו רכות.
 
 וחושבת לי... אולי, רק אולי... משהו מהמדיטציה הזו בכל זאת הצליח בדרכו המסתורית להשתחל לאויר הדחוס של הקרון, להתערבב בו, ולתת עוד מרווח חמלה ונשימה.